רמתה המוסרית של חברה נמדדת, כיצד היא נוהגת ביוצאי הדופן, בבנים הסוררים. מקרהו של נועם פדרמן, למשל, שעל משקל האזרח "ק." של קפקא ב"המשפט", נקרא לו כאן - "פ."
פ. אינו שה תמים, ובעבר הרחוק כבר ריצה חדשי מאסר על פגיעות בערבים. אך לא על כך יצא נגדו הקצף: פ. התחצף. בניסיון המשפטי שרכש בעשרות התיקים שהוגשו נגדו (וממרביתן זוכה), השתמש כדי לייעץ למעוניינים, כיצד להכות את המערכת בכללי המשחק שלה. לאחר שהפיץ חוברת עם עצות מעשיות איך לצאת מחקירות, החליטו כנראה השב'כ והמשטרה ללמד אותו לקח.
על בסיס עדות של עד שחזר בו הוגש כתב אישום, והוא נעצר מיד "עד תום ההליכים". אולם בתי המשפט המירו את המעצר במעצר-בית בתנאים שניראו למערכת קלים מדי, ואז החל מסע דיכוי - "חוקי" למהדרין.
יומיים לפני צאתו, בהיתר - למבחן אחרון במשפטים, נמסר לו "צו פיקוח מיוחד" בחתימת אלוף הפיקוד, האוסר עליו לצאת 6 חדשים מדלת ביתו. ניידת חיכתה ליד הבית, וברגע צאתו למבחן, הושב בה כבול 7 שעות ,ללא אוכל. השוטרים החזיקו כתב אישום על "הפרת צו אלוף" והסיעו אותו לבית משפט לבקש "מעצר עד תום ההליכים". אלא, רק הגיעו לשם, ביטלה התביעה את הבקשה, והוא הוחזר למעצר- בית. העיקר, קילקלו לו את המבחן.
צו מעצר הבית של האלוף הוארך בחצי שנה נוספת, וכשפ. פנה לבג'צ נגד "צו הפיקוח" הזה, שריתק אותו לביתו, התחוללה שם סצינה יחידה במינה. נציג המדינה הכריז לפתע שטענותיו של פ. מיותרות, מפני שצו האלוף שדן אותו למעצר-בית הוחלף במעצר מינהלי בחתימת שר הבטחון. באותו הרגע נכנסו שוטרים, ולנגד עיני השופטים הנדהמים כבלו את פ. באזיקים והוציאוהו מן האולם.
פ. נלקח מיד לכלא בית-ליד ללא כל חפצים וללא ידיעת המשפחה. זה חודשיים הוא יושב בכלא בבידוד, בתא ללא חלון של 2X2, ללא רשות לטלפן למשפחה ולביקורי משפחה. בקשות להעביר לו שמיכה, בגדים, חפצי קודש - נדחו.
פ. פנה שוב לבג'צ נגד תנאי מעצרו הבלתי נסבלים.משנדחתה העתירה, פתח פ. בשביתת רעב, הנמשכת כבר 40 יום. לפ. אבנים בכליות, ומדי פעם הוא משתין דם. הקנטינה נסגרה בפניו, ולכן הוא נאלץ לשתות מים מברז חלוד ותה משקיות משומשות. הרופא דרש לתת לו חלב, אך התירו לו - ליטר אחד לשבוע!
מעמד מצמרר היתה חגיגת הבת-מצווה של בתו (הוא אב ל-7). פ. הורשה להשתתף בה, אחרי פנייה לבג'צ, לשעתים בלבד. כל הזמן הוחזק כבול בידיו וברגליו לעיני בתו וחברותיה. כדי שיוכל לחבק את ילדיו שחררו לו יד אחת, ואת השניה כבלו לידו של שוטר, וכך הלך גם לשירותים. החדר היה מלא אנשי שב'כ, שוטרים, יס'ם. אשתו ביקשה לתת לו מיץ, ולא הירשו.
פ. ירד במשקל יותר מ-20 ק"ג, הוא אינו יכול ללכת ללא תמיכה.
במשך חדשיים, בחקירות, הוחזק בתא 1X2 שקירותיו צבועים שחור, נורה דולקת 24 שעות, מזרון על הרצפה, חור כבית שימוש, מוצף ג'וקים שטיילו על כל גופו, ללא יכולת לישון. כעת, בכלא באשמורת, פוקדות אותו חולדות ענק. בתאים לידו, מחבלים ערבים, הנהנים מטלוויזיה, ביקורים, מזון מבחוץ.
גם אם יפסיק את שביתתו, לא יוכל לאכול בכלא אוכל שאינו בהכשר בד'ץ, וזאת מונעים ממנו.
אני מתבייש בעבור השב"כ, הפרקליטות, המשטרה, שרות בתי הסוהר ובתי המשפט שלי, על פתיחת תחנה של "אקספרס של חצות" בארצי.
אני מתבייש בקהיליית המשפט, האקדמיה ויתר מגדלי השן של ארצי על שתיקתם, המקרינה על כולנו את החרפה וההשפלה הנופלים בחלקו של האזרח פ.
אני מתבייש בתקשורת, בדעת הקהל, אני מתבייש בעצמי.
ואני שואל את שר הבטחון: אינך מתבייש?
