הסכם אוסלו מ-13.09.1993, למרות הביקורת שהוטחה בו בזמנו ולמרות הביקורת המושמעת נגדו היום, ביקורת שגם אני שותף לה בדיעבד, היה ניסיון ראוי וחדשני, גם אם כושל למדי.
ההסכם הוביל אותנו קדימה למחוזות חדשים ולהתייחסות שונה לסכסוך בינינו לפלשתינים. אוסלו היה ניסיון נועז ולא מוצלח לראות את הפלשתינים כשותפים שווים לתהליך ולא רק כאויבים מעבר לכוונת. יש סיבות רבות לכישלון אוסלו אבל העיקרי שבהם הוא שהחזונות הלאומיים, בסופו של דבר, מתנגשים.
עוד הרבה לפני רצח יצחק רבין ז"ל, עוד הרבה לפני ממשלת נתניהו ומהומות מנהרת הכותל, כבר החלה נהירת המתאבדים לרחובות ישראל. רק שניים מהם לפני הסכם אוסלו, לעומת עשרות עוד לפני בחירות 29.05.1996, שהעבירו את השלטון לימין.
בעשור האחרון השתנו מאד תבניות החשיבה במזרח התיכון. בחברה הפלשתינית גברה האמונה בסופיות של מדינת ישראל היהודית. רבים כבר נטשו את החזון של שתי מדינות לשני עמים לטובת החזון של מדינה אחת לשני עמים שבטוב או ברע תכריע את החברה היהודית הדמוקרטית בסופו של התהליך.
האיסלם הקנאי ותרבות המתאבדים, כמעט לא מוכרת מהאינתיפדה הראשונה, השתלטו על הרחוב הפלשתיני והם מוזנים ומזינים את הג'יהאד העולמי בסגנון אל-קאעידה. הג'יהאד הפלשתיני הפך את הסכסוך בינינו לפלשתינים לחלק מאותו מאבק עולמי סוחף כל. מאבק שהוא רק בראשיתו ושבסופו, על-פי קנאי האיסלם, אין מקום לישראל במזה"ת. החברה הפלשתינית גלשה לאנרכיה קשה, חסרת אחריות ומרות לאומית ומדינית.
עד מועד אוסלו ב-1993 לא היה עיסוק ציבורי בזהותה של ישראל. הדיון היה כמעט רק 'ביטחוני' ומוכוון 'שלום'. מאז גברה ההכרה, שהיא עתה נחלת רבים, ששלום הוא אמנם ערך מרכזי ואמצעי חשוב אבל המטרה היא מדינה יהודית דמוקרטית. מתפתחת גישה שחובה עלינו לפעול באופן יזום להגשמת החזון הלאומי ואיננו יכולים למצוא תירוצים בהתנהגותה של החברה הפלשתינית, באיסלם הקנאי ובאנטישמיות המתגברת בעולם כדי לחמוק מאחריות לעיצוב זהותנו ועתידנו.
לרבים גם ברור שהסכנה לרוב היהודי בישראל גדולה מהסכנה הביטחונית של הג'יהאד או התנזים ומחייבת פעולה כבר היום. למעשה מתחילה החברה בישראל לחשוב במונחים חדשים, לפתח גישות ותקוות חדשות שיש להם סיכוי להתממש, שאינם תלויות בזולת, בהבנות ובפרשנויות שלנו את שכננו בחברה הפלשתינית. גישות שאינן מותנות בתהליכים שאיש אינו וכול לחזות את סופם.
קשה להתעלם מבועת הזמן המנותקת של הבנות ג'נבה 2003, שיחזור מדהים של ראשית אוסלו מלפני כעשר שנים. פגישות מעבר לגבה של ממשלה דמוקרטית נבחרת ומכהנת בחסותן של ממשלות זרות. מעשים שהם על גבול הלגיטימיות הדמוקרטית. שוב מתעתע ערפאת ברגע האחרון בשלוחיו ובכולם. רגע חותמים, רגע לא ושוב, לרגע, אולי כן. שוב הנאומים החגיגיים.
הנה באו מחוללי הבנות ג'נבה, בהיפוך גמור לאוסלו ב-1993, לא לוקחים אותנו למחוזות חדשים, לגישות שטרם נוסו, לשיח ציבורי מחדש, לשינויים שהתחוללו במזרח התיכון. מסמך ג'נבה לוקח אותנו רק אחורה, ללא כל לקחים, ללא היסטוריה של עשר שנים, למה שכבר נוסה וניכשל. אנשי ג'נבה לוקחים אותנו במכונת זמן אחורה לעידן אחר. עידן 'המאובנים בזמן'.