לפני כחודשיים הסתיים בבית המשפט אחד ההליכים המשפטיים מבישים שבו מעורבים הפרקליטות והמשטרה, עד מעל ראשם, בפגיעה מבישה, תרתי משמע, בפרטיות של בחורה צעירה. על הסיפור הזה, ועל התביעה האזרחית שהגישה אותה צעירה, דיווחתי לפני יותר משנתיים (מחלקה ראשונה, 19.6.98).
בכתב התביעה נטען, כי המשטרה והפרקליטות ניצלו לרעה צו של בית משפט שהתיר האזנת סתר לאבי משפחה (שנערכה על רקע חקירה שהתנהלה נגדו), הקליטו ואף תימללו שיחות טלפון של בתו הצעירה של אבי המשפחה (אז בת 18), ופיזרו את התמלילים הלוהטים בקרב פרקליטים נוספים. אין צורך להכביר מילים על הפגיה המיותרת בצינעתה של אותה צעירה. הדבר הזה נגד במפורש צו של בית המשפט, שהתיר לתמלל רק שיחות של אבי המשפחה.
על סיומו של ההליך הנ"ל נבצר מאתנו, העיתונאים, לדווח לפני חודשיים, מחמת הסכם סודיות מוזר, מיותר, שנקבע בין הצדדים. את התובעת ייצג עו"ד גיורא אלדן. את המדינה, קרי: הפרקליטות והמשטרה, ייצגה עו"ד אורלי אמיתי.
לפי ההסכם שפרטיו הובאו לידיעתי השבוע, התחייבו הצדדים "לשמור בסודיות פרטי הסכם פשרה זה, ולא להפיצו בכל צורה ואופן, בין בעצמם ובין ע"י צדדים שלישיים ו/או אחרים, לרבות עובדת עצם הגעת הצדדים לידי הסכם פשרה בתיק זה". בכפוף להסכמה זו הסכימה הפרקליטות, לשלם לתובעת פיצוי בסך 10,000 שקלים. ההסכם קיבל תוקף של פסק דין ביום 19.8.00.
מדוע עמדה הפרקליטות על שמירת סודיות במקרה זה? הדעת נותנת, כי חובתם של עובדי
ציבור היא לשחרר מידע כדי שיידע הציבור לשמור על זכויותיו. פומביותה דיון היא עיקרון על במקומותנו. אלא שאין זה מקרה רגיל, למרבה הצער. כאן מדובר במעשים מבישים מצד אנשי משטרה ואנשי פרקליטות, ואו-אז גבר השיקול האישי: להסתיר מידע מהציבור, כדי למנוע חשיפת מעלליהם המבישים של המעורבים.
