אינני צבר, נולדתי בסוריה. לא גדלתי על סיפורי גבורה ולא הכרתי, בילדותי, אף חייל או גיבור ישראלי. רק כשהגעתי לארץ, התוודעתי "לנוף" הישראלי החדש הזה, קצת באיחור. כן באיחור זוהי התחושה.
ובכל זאת, יש לי סיפור קטן על גיבור וגיבורה, יהודים סורים שהכרתי, ואבקש לשתפכם בו היום.
הייתי בן עשר. בוקר אחד, אני רואה אנשים שמתאספים אחרי תפילת שחרית בבית הכנסת שבג´מילייה, בחלב. קבוצות קבוצות, מדברים, מתלחשים, פרצופים עם הבעה רצינית קשה, דיכאונית. הבנתי שמשהו קרה, משהו קרה בקהילה.
אני זוכר איך השחלתי את ראשי בתוך אחת הקבוצות על מנת להבין מה קרה. מסתבר שהיום בבוקר, מישהו, מוסלמי אחד, אדוק, הגיע אל פתח הבית של משפחת קצב, דפק על הדלת, בעל הבית פתח לו, וקיבל ממנו כדור או יותר ומת על המקום. אפילו לא לקחו אותו לבית חולים. סיבת הרצח: היות הנרצח יהודי, והיות הרוצח מוסלמי אדוק "שהדם עלה לו לראש".
היו לנרצח אני זוכר שלושה ילדים קטנים, ואישה צעירה.
החליטו המתאספים והמתלחשים בבית הכנסת על מספר צעדים. קודם כל אין בית ספר, לא פותחים את בית הספר. היו הרבה שצעקו משהו, שלא נעביר את זה הפעם! שחייבים לעשות משהו בנידון. היו חבר´ה צעירים שביקשו הפגנה ויהיה מה שיהיה. הצעתם הבלתי הגיונית, מי שחי בסוריה יכול להבין למה, התקבלה מיד על-ידי הכל, פה אחד! צעירים ומבוגרים, רציניים ומפוכחים. אמרו והתחילו בו במקום לעבוד על תוכנית פעולה, בקול רם, כולם שומעים, אפילו לא חששו מנוכחותנו, הילדים.
התוכנית הייתה לנצל את מסע ההלוויה, ובמקום לבוא עם הארון מבית הנפטר ישר אל בית הכנסת, לפנות אל עבר בניין המוכאבראת (המודיעין, אימת הכל), אם מישהו מאנשי המוכבראת ישאל לפשר העניין, נגיד לו שאנו מנסים לתת למנוח קצת יותר דרך, יותר כבוד כי הוא נרצח. נמשיך בתוכניתנו עד שנגיע פיזית לבניין המוכבראת ומשם על כל אחד לנסות ולעלות לבניין על מנת להרוס את כל מה שניתן ולצעוק! זהו, זוהי התוכנית הגאונית, להרוס ולצעוק.
לא הייתה הגבלת משתתפים-נהפוך הוא, הייתה הנחייה שכל אחד יביא את כל בני ביתו ואפילו הילדים ולבטח גם הנשים.
והתוכנית יצאה לדרך. בצהרים. לא נשאר יהודי בביתו, מילד עד גדול, כולנו יצאנו אחרי הארון בצעקות ("רצחוהו כי הוא יהודי!") וכל הרחוב פערו פה: יהודים? צועקים? באמצע חלב? לא ידעו איך לבלוע את "ההפתעה". הגענו כחמישים מטר מבניין המודיעין המפחיד, ושמה התעשתו אנשי המודיעין וביקשונו לחזור אחורה לכיוון בית הכנסת. בקשתם נדחתה על-ידינו, כן, אמרנו למוכאבראת "לא!" הם התחילו להרביץ למי שבא ליד, במיוחד לאנשים הנושאים את הארון ומנסים להתקדם איתו בריצה אל עבר הבניין.
לא יודע למה כל כך רצינו להגיע אל הבניין וכאילו מחכה לנו שם הגואל. לא הצליחו אנשי המודיעין המופתעים לעצור בעדינו, למרות המכות האלימות. הם גם לא התכוננו למצב אבסורדי כזה, הפגנה?
בשלב מסוים, אנשי המוכבראת החליפו אסטרטגיה, והחליטו להוציא את הארון מידינו אולי זה יעזור, אולי זה יוריד את להט הנפשות.
ואכן הם הוציאו את הארון בכח ולקחו אותו לאי-שם. וזה לא עזר, הם נחלו כישלון צורב כי זה עשה בדיוק ההיפך, הלהיט את היצרים וכבר לא היה איכפת לאף אחד מה יהיה.
בשלב הזה, אני רוצה להתמקד בסיפור קטן שקרה בבניין המוכבראת עצמו. הארון, כאמור, נחטף והוחרם על-ידי אנשי המוכבראת, הם התחילו להכות במפגינים באכזריות, ולעצור את מי שבא ליד. ובכל זאת, הייתה קבוצה שהצליחה לעבור את כל זה! ולצלוח אל תוך בניין המוכבראת, המטרה שסומנה מהתחלה.
בראש הקבוצה הזאת, הלכה אישה אמיצה ויפת תואר, שמה טונה גינדי, כבת ארבעים, בעלת גרון חזק במיוחד. היא הגיעה עד הקומה השלישית בבניין ההוא עם החברה שהצליחו להגיע איתה למעלה, ועיקר עבודתם ומשימתם הייתה לעלות עד הקומה האחרונה ולצעוק: "יהודי נהרג כי הוא יהודי". בשלב מסוים מישהו מאנשי המודיעין שלח יד "לא תמימה" אל עבר המפגינה טונה גינדי, בתוך הבניין, ויוסי, אחי, שהיה שם קלט את התמונה הזאת. הדם, כמו שאומרים, עלה לו לראש ולא היסס, הוא הכניס בוקס בפרצוף המניאק בכל הכוח שעמד לרשותו, והפרצוף שתת דם.
עשרות אנשי מודיעין התנפלו על הגבר בן השש עשרה, אלו שראו את המחזה המבזה, והפליאו בו מכות. הוא נעצר כמובן. אחרי שנגמר הכל באו החבר´ה אל אבא והסבירו לו מה קרה ולמה יוסי נעצר. גם טונה גינדי באה אלינו ונשבעה, "יוסי יצא היום!" אמרו לה את משוגעת! שאת תלכי "לדבר" בשבילו? את לא יודעת שאת כבר מסומנת אצלם? אך היא הייתה נחרצת, הוא עזר לה ולמעשה נעצר בגללה, שלא תעזור לו? שלא תעמוד לצידו?
אמרה ועשתה. הלכה וביקשה פגישה עם המפקד הראשי של מח´ היהודים במוכבראת, וקיבלה. לאחר מכן היא סיפרה לנו מה היה בפיה להגיד לו: "אדוני הנכבד. אכן אני השתתפתי בהפגנה ואם תרצו תאסרו אותי. אבל קרה מה שקרה ובחור משלכם שלח יד אלי, כאשר הייתי בתוך "הבית" שלכם, בתוך הבניין! והבחור יוסי שנמצא אצלכם ראה את זה ולא יכול היה לשתוק. האם היית אתה, אדוני, עומד בשילוב ידיים אם היו עושים לבתך או לאחותך דבר דומה?"
הוא השתכנע! ויוסי חזר איתה הביתה, עוד באותו יום. חזר מבויש. שאלנו אותו, "מה עשו לך?" הוא ענה, "כלום." אך הוא לא הלך כתמיד וכאשר הוריד את החולצה ראינו מה עשו לו. ישנן אפילו מכות בלתי אנושיות.
עברו שנים. יוסי ברח מסוריה, לבד, הגיע לישראל וחבר לאחינו שלמה שברח אף הוא, שנים לפני כן, מסוריה. יום אחד מראה שלמה ליוסי את השם שלו בכתבה ישנה של עיתון "ידיעות אחרונות". הוא מראה לו כיצד כל הסיפור שלו ושל טונה גינדי הופיע באותה תקופה בעיתון ישראלי. הסיפור דלף החוצה, אפילו מסוריה, מתוך חלב, או כמו שאנחנו אומרים: מאמצע חלב! כתוב שחור על גבי לבן: "יוסי שבות נעצר והוכה, ובראש ההפגנה יצאה גב´ טונה גינדי", והרבה פרטים אחרים. כאשר ראה את הידיעה ב"ידיעות", לא האמין שלמה שמדובר ביוסי אחיו, יוסי שעזב אותו בן ארבע...
ועדיין לא תם הסיפור. בשבת שעברה, בשבוע שעבר, ישבתי בבית הכנסת על-יד בעל בתה של טונה גינדי. לא יודע למה יצא לי להגיד לו את המשפט הבא: "אתה יודע, אלי, אני הכרתי את חמותך ז"ל, ואני רוצה להגיד לך שהיא הייתה אישה אמיצה". הוא, מעליית מרוקו, שמע אותי והוסיף משלו: "אני יודע, יא אלברט, וכבר סיפרו לי את הכל". והוסיף, "כאשר הגיעה לארץ, אחרי מספר ימים, מגיע ראש הממשלה, למעון העולים, בכבודו ובעצמו, מר מנחם בגין. הוא ביקש לפגוש את טונה גינדי, חמתי, ללחוץ לה יד ולהכיר אותה. גם הוא שמע עליה ועל הסיפור הזה של ההפגנה. כאשר התחתנתי עם בתה, חתם, מנחם בגין היה בביקור רשמי בארה"ב, והמברק שקיבלנו ממנו היה כן ומרגש, הוא הצטער באמת שלא יכול להיות נוכח בחתונתנו".
זהו סיפורי, או אם תרצו - סיפורינו האישי, של הקהילה החלבית הקטנה. טונה גינדי שלנו הייתה אישה יפה ואמיצה. היא זכתה להיקבר בארץ שאהבה, וגם ללחוץ את יד ראש ממשלתה. יהי זכרה ברוך.
