שבר התבוסה, משבר השמאל ונסגנות הימין

המתבונן במבט המנסה להקיף מעט את המתרחש בהוויתנו התודעתית הקולקטיבית, מוצף בראש וראשונה על-ידי תחושות בתפזורת. על סדר היום של הסכסוך הישראלי-ערבי מונחות שתי פרוגרמות המתיימרות להציע הסדר כלשהו, איזו התכנסות לנקודת שווי משקל ויציבות יחסית, בסבך הטלטלה הפוקדת אותנו מאז פרוץ האנתיפאדה הראשונה, משבר אוסלו, רוח הקדים של טרור רצחני במיוחד. וגל חדש של אנטישמיות אירופית ופאן-ערבית שלא היה כדוגמתו מאז שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. במקביל, השיח הציבורי הולך ונעשה ניהיליסטי וציני יותר ויותר, והדים לכך ניתן לראות גם אצל כותבים באתר זה. והרי הטרור מוזער לאחרונה, ומסתמן הסדר, המקודם משני קצוות הקשת הפוליטית. אפילו שדרת התעשיינים ואילי הכלכלה קדמה בחיוכי חן-חן לפני יומיים את אהוד אולמרט בנאום משאת נפשו בפניהם. ובכן, איפוא התרוממות הרוח? הכך נראית משאת הנפש של המפעל הציוני ברוח חזון בן-גוריון מראשית שנות המדינה - השלמה של עמי האיזור עם אומתנו? חזון הדורות? ואולי החשוב כאן מה שלא נאמר במפורש: שאלה הם פניה הקודרים והכעורים של התבוסה?! את השמאל ניתן להבין במידה שיש כאן מה להבין, שהרי דומה שהוא ניקלע לאבסורדים המקוממים רבים. שדרה פוליטית שלמה האמונה על שליטה ואליטיזם חשה כאן חסרת אונים מול תהליכים הגדולים ממנה. האם רק משום שהימין שולט על הרשות הביצועית? האם משום שהם נידחקים מעמדות מפתח, בנוסף, במשק ובאדמיניסטרצייה של המדינה? ביילין ודומיו שקדמו יוזמה שמאלנית בתנופה שזכתה לתהודה במערב, בצד תהודת פרץ הפרע שצובר עמיר פרץ מזה חודשיים ויותר, ובצד יוזמות אופוזיציוניות נוספות - העשויות אולי להצטייר כמצויות על גבול החתרנות מתחת לאושיות המדינה, לעיתים - כל אלה היו, דומה, מעין הסתערות השמאל ברוח עזוז מחודשת כלפי ההגמוניה הנישמטת. אך כיום, שוב, היכן תרועת הסיפוק היחסי של השמאל? שוב, עולה ומציפה את הבמה התודעתית משני קצוות הקשת הפוליטית רוח אחרת לגמרי - רוח התבוסה הצבאית והמדינית, הנמשכת ברצף לכיד מאז טרפו הפלשתינים את יוזמת אוסלו בגל פיגועים רצחני, וכשם שגם כיום המוסדות והאירגונים הקובעים בקרבם מתעלמים מהיוזמה. מתעלמים? כן, הם הישקיעו, הם אומרים, הקריבו כה הרבה, האומה הערבית כולה תומכת במאבקם, גל של אנטישמיות כמו ממחיש את ניצחון ההסברה הערבית שתפעלה מוטיבים קמאיים עמוקים שדומה שנישכחו זה מכבר בנפש האירופית, ושוב הרימו את ראש הצפע שלהם. גיבוי מלא. ניצחון, אם תרצו, ככל שניצחון יכול להיות ניצחון. וכל זאת למען אובדן רוב רובה של "פלשתין", דווקא עכשו, במסגרת ויתור על זכות השיבה, כשם שאיבדו במאה ה-15 את ספרד? ____________ קישורים: הגישה הערבית הדומיננטית - "ישראל חיה על זמן שאול וסופה להעלם" - www.nfc.co.il/archive/001-D-35734-00.html?tag=5-25-12 www.nfc.co.il/archive/001-D-35279-00.html?tag=8-13-10 www.nfc.co.il/archive/001-D-35295-00.html?tag=12-36-41 ________________ ואנו חשים, משתי קצוות הקשת הפוליטית, את טעם ההפסד. והפסד מביא לניהיליזם. ההפסד הצבאי, והרי הכוח הצבאי הוא מקדם חשוב של חוסנה של אומה, ולא רק במאבקים קיומיים. ממש כשם שהתפשטה תחושת התבוסה הצורבת בגרמניה של מלחמת העולם הראשונה בנובמבר 1918 נוכח גל עצום של שביתות, אף שהצבא הגרמני לא ממש נחל תבוסות מוחצות. תחושת ההפסד מאחדת גם את שני הצדדים, שכן הניצחון גורף אך ההפסד מציף. האם השמאל היה חייב בשנים האחרונות להפוך כה דוקטרינארי ודוגמטי וחתרני ככל שקלפיו ניטרפו, באופן חסר תקדים מאז תחילת הציונות? האם הימין חייב לשפשף את עיניו לחזות במערכות הניפרצות, ששני מערעריהם העיקריים - יוסי ביילין ועמיר פרץ, יצרו תחושה של כאוס מתמשך המהווה מעין מקהלה יוונית המגבירה את הידהוד התבוסה? וכשכל אלה הביאו לנסגנות בשם פילפול דמוגרפי המוכר כבר כ-40 שנה ושנושאו כיום הוא אהוד אולמרט? תבוסה היא תבוסה היא תבוסה ואין לטעות בה. ועלינו לזכור כי ראשית השבר לא היה ב-67' אלא בתבוסה היחסית של אוקטובר 73 שבעקבותיו נסוגה הכלכלה לגידול שנתי בר-קיימא נמוך של 1.3 אחוז בממוצע, בין שאר תופעות הצמצום והבלימה. כן, יש העומדים בפרץ, המנסים להפוך משבר לנקודת המראה - די להזכיר את הרדיקליזם הכלכלי של בנימין נתניהו, או את המגמה להפוך מי-אפסיים לתמורה מהפכנית בחינוך - מצד לימור ליבנת. זאת בעקבות התכווצות המשק מאז 1973 והירידה התלולה של הישגי הנוער הישראלי במדעים ובמתימטיקה, כמו גם הריקנות הערכית והשיטחיות הנוראה שהעצימו מאז הרפורמות בחינוך של יגאל אלון בשנות ה-70'. ותרבות הטלנובלות, והתהליכים שאין לטעות בהם של הפיכתנו למדינת עולם שלישי. והאלימות, ונגע הסמים, בדומה להסתאבות מדינת הצלבנים קודם ששבקה. [קישור] האם מפעלינו הציוני יהיה קצר ימים, יחסית, בדומה למדינת הצלבנים? האם התכווצות טריטוריאלית ונסיגה לעמדות עורפיות היא התשובה? או שעלינו להתעשת ולנצח בחזית הטרור, חד-משמעית, ליצור שידוד מערכות אינטלקטואלי כולל בשיח הציבורי והביטחוני; לפרוץ בחזית הכלכלית, ולהביא ליצירת שמאל דמוקרטי באמת וימין דינמי ונאור באמת בשיתוף פעולה דמוקרטי של כל הכוחות הקונסטרוקטיביים בעם. ___________________ קישורים: מדינת הצלבנים והציונות - האם ניתמסר או ניתגבר? www.literatura.co.il/show_creations.asp?id=5179 והיה אילו: שנת 2014 - חזון ביעותים כהמשך למגמות נסגנות עכשויות www.literatura.co.il/show_creations.asp?id=4807