סיפורם של ההוטים והטוטסים ברואנדה הוא סיפור טראגי.
המדינה האפריקנית נשלטה על-ידי גרמניה ובלגיה האימפריאליות, אשר עודדו את שלטון המיעוט הטוטסי על חשבון ההוטים. כאשר הבלגים נקטו בשיטה דמוקרטית יותר והעבירו את השלטון לידי הרוב ההוטי, נאלצו חלק גדול מן הטוטסים (כמחצית) לנוס על נפשם לבורונדי (גודלן של בורונדי ורואנדה כ-28,000 קילומטר מרובע - בערך כישראל, בבורנדי כ-6 מיליון תושבים, ברואנדה 8 מיליון).
מספר פעמים טבחו ההוטים בטוטסים, גם עוד לפני שהבלגים החלו לשמוט את שליטתם, ולכל אורך שלטונם יישמו ההוטים שלטון גזעני (אנטי טוטסי) מוצהר. למרות זאת הם זכו לתמיכת האומות, חלקן אפילו סייעו להם להלחם במורדים טוטסים (בעיקר צרפת, שגם השנה התערבה בלחימה של ממש באפריקה, למרות התנגדותה המתחסדת למלחמה בעירק).
ב-1993 חתם הנשיא ההוטי על הסכם עם מפלגת מורדים טוטסית, בו התחייב להרשות לפליטים לחזור ולהשתתף בממשל. באותו זמן ממש עסק בהכנות נמרצות (אשר למעשה החלו בקצב פחות כבר ב-1990) להרג הטוטסים ובהסתה מתמדת כנגדם, תוך כדי שהוא משהה את יישום ההסכם.
ארגוני סיוע רבים שהיו ברואנדה באותו זמן הזהירו מן ההסתה ומהכנות אלו ומריח הטיהור האתני הנישא באוויר. במרץ 1994 פינו פעילי הארגונים הללו את משפחותיהם. לכל היה ברור כי רע מתקרב.
ברואנדה היה מצוי כוח בינלאומי של האו"ם (משמר שלום), אשר מנה כ-2,500 חיילים, שהוצב לשם הגנה מאלימות בדיוק מן הסוג שעמד להתחולל. מפקד הכוחות בשטח, רומאו דלייר, פיקסס ב-11.1.94 פקס בהול למטה האו"ם, בו הסביר כי על-פי מידע שקיבל מאחד המודיעים, ההוטים עסוקים בהכנת רשימות שחורות ובאימונים המכשירים את האנשים להרוג "100 טוטסים ב-20 דקות".
הוא ביקש אישור לפעולת מנע. האישור היה תלוי בסגן מזכ"ל האו"ם האחראי על כוחות השלום של האו"ם - קופי ענאן. בתגובה הורה מטה האו"ם, על-פי עדותו של חותם הפקודה (איקבל ריזה) - בידיעתו הישירה של אנאן, שלא להגיב.
ב-10.2.94 תודרכה מועצת הבטחון על ההכנות ההוטיות לטבח. ב-6.4.1994 הופל מטוסו של נשיא רואנדה והוא נהרג. יום לאחר מכן התחיל הטבח הגדול. בין שאר מעשים, פורעים הוטים הגיעו לרצוח את ראש הממשלה ההוטי המתון, אשר נשמר על-ידי עשרה חיילי או"ם בלגים. מכיוון שהחיילים היו מצויים תחת פקודה שלא להפעיל כוח, הם לא התנגדו ומסרו את נשקם. ראש הממשלה המתון נרצח, ועשרת החיילים עונו, נורו וגופותיהם בותרו. שבוע לאחר מכן פרשו הבלגים מכוח המשימה של האו"ם ברואנדה.
התגובה הנמרצת של האו"ם למעשי הטבח הגיעה ב-21.4.1994. האו"ם הסיג לאחור כמעט את כל הכוח הבינלאומי (בשטח נותרו רק 270 "לוחמי שלום"). מן העדויות המזעזעות (שלא יפורטו) על הטבח ההמוני מתברר כי הנשק הנפוץ ביותר ברצח העם הטוטסי היה המצ'טה - סכין ארוכה ורחבה.
החלטת מועצת הבטחון של האו"ם מה-30.4.1994 לא קראה למשבר רצח עם, משום שכך היה על האו"ם להתערב באמצעות כוח. רק ב-17.5.1994 החליט האו"ם לשלוח תגבורת של 6,800 איש, ובהחלטת מועצת הבטחון נאמר כי "ייתכן ובוצע רצח עם". בכל אופן, ביצוע ההחלטה המשיך להתעכב בשל ויכוחים על מימון המבצע.
ב-22.6.1994 הוחלט להשתמש, בשל העובדה שכוח האו"ם לא מקבל תקציב, בכוח צרפתי. הכוח אמנם נפרש בדרום מערב ויוצר "אזור בטוח" לכאורה, אולם למעשה גם בו נמשך רצח העם. בשלב זה הממשל האמריקאי כבר הודה בפירוש כי בוצע רצח עם.
ביולי המצב התייצב מעט, למרות מגפות שפרצו במחנות הפליטים ולמרות רצח בתגובה של הוטים על ידי טוטסים. בסך הכל, בתוך תקופה קצרה של 100 יום, בין 600,000 ל-800,000 רואנדים נרצחו, או אם לדייק, נשחטו (בעזרת מצ'טות). הפקודה שלא להתערב הגיעה ישירות ממטה האו"ם ממפקד כוחות השלום של האו"ם וסגן המזכ"ל, קופי ענאן.
בפורומים שונים הדנים בטבח בעולם, סירב ענאן לתת לדלייר (המפקד בשטח שביקש אישור לפעול) להעיד. כאשר נשאל מדוע הסביר כי הדבר יפגע באינטרסים של הארגון. כאשר הוא נשאל ישירות על הטבח, הוא בדרך כלל מפזר אחריות ומאשים את הקהילה הבינלאומית, את צרפת (שהייתה, איך לא, פרו-הוטית), את ארה"ב שבעקבות תקרית סומליה לא התערבה (מדיניותו הכללית של קלינטון הייתה לא להתערב והוא ראה בתקרית סומליה, בה נהרגו שמונה עשר חיילים אמריקאים, הוכחה לגישתו), ואת רואנדה עצמה.
כאשר נאם ענאן ברואנדה אמר: "העולם איכזב את רואנדה בזמן של רשע", ובחוסר רגישות מופגן הטיל את האשמה על ההבדלים האתניים ברואנדה, תוך כדי שהוא מסעיר ומעליב את ההוטים שבחלקם החרימו את המשך ביקורו. את עצמו או את הארגון שהיה באחריותו לא רואה ענאן כאשם.
תרומתו של האו"ם באה לידי ביטוי כשנתיים לאחר רצח העם. האו"ם פתח בפרוצדורה משפטית נגד מבצעי רצח העם. עד היום נמצאו אשמים רק מעטים (שישה עשר). בשבוע שעבר הורשעו שלושה שדרי רדיו בהסתה לרצח עם, בפסק דין תקדימי מאז משפטי נירנברג.
רואנדה אינה המקום היחיד בו נכשל האו"ם בשמירת השלום ובעקיפין סייע לרצח עם. טבח בקנה מידה קטן יותר היה בסרברניצה ב-1995 (שוב ענאן כסגן מזכ"ל האו"ם וקלינטון כנשיא), ובקוסובו ב-1999 (אנאן כמזכ"ל וקלינטון כנשיא), בה נדרשה התערבות של ארה"ב ונאט"ו (התערבות כושלת למדי) משום שהאו"ם לא הצליח לגייס רוב לפעולה.
בכל המקרים הללו האו"ם מתנער מאחריות. האו"ם מסתייג ללא תנאי מהפעלת כוח, כפי שגם קרה בעניין עירק, שהפר בגלוי החלטות "אחרונות וסופיות" שלו, ומסתפק בפעולה משפטית לאחר מעשה.
אלו אינן עלילות העבר. הן קרו בעשר השנים האחרונות. בקוסובו היו מיליון פליטים, ברואנדה כמעט מיליון נרצחים. האו"ם, כפי שברור ממקרה עירק, לא הפיק לקחים (אגב, בעירק התחולל, בפקודת סדאם בתחילת שנות התשעים, טבח המוני במאות אלפי שיעים ללא כל התערבות בינלאומית או גילוי עניין של ממש על-ידי האו"ם).
מקרה רואנדה מדגים היטב את אי המוסריות שבחוסר נקיטת פעולה לנוכח אלימות מתפרצת. ברור שהיה צריך להשעות (לכל הפחות) את ענאן פעמיים. פעם כסגן המזכ"ל ופעם כמזכ"ל. אולם האו"ם לא לוקח אחריות על חוסר המוסריות שבאי פעולה. ממשלת הולנד התפטרה בשל מחדל הכוח ההולנדי בסרברניצה, אך האו"ם לא לקח אחריות. "העולם" אשם, כדברי ענאן. העולם הרשע והאכזר, שיש בו כל כך הרבה רוע וכל כך מעט או"ם.
ניתן ללמוד הרבה מסיפור רואנדה, למרות ההבדלים הבולטים בין הסכסוך המקומי שלנו לסכסוך שם, ומובטחני כי צדדים פוליטיים מנוגדים לומדים לקחים מנוגדים למדי. ניתן ללמוד למשל על חוסר משמעותם של הסכמים כאשר אחד הצדדים מתכונן למלחמה וטבח, חוסר המגבלות המוסריות ומידת האכזריות שניתן להביא אליהן את הציבור בעזרת הסתה לשנאה ושטיפת מוח, עד כמה האינטרסים של מדינות אירופה גוברים על הדרישות המוסריות המינימליות ביותר, ועוד.
אולם מלקח אחד אסור להתעלם וחובה לשנן אותו מכל צידי המפה הפוליטית. התערבות בינלאומית היא לא יותר מאשר ערובה חלקית לכך שהאשמים יישפטו לאחר מעשה. אך בשעת הקרב האו"ם והמדינות המתערבות נוקטות בחוסר מעש מובהק והאנשים בשטח אינם מסוגלים להתמודד עם אלימות.
הטאבו החשוב ביותר שנשבר בהסכם ז'נבה הוא הטאבו של ריבונות ישראל על הגנתה העצמית. ההסכם מסדיר השתלטות של כוח בינלאומי שאמור להחליף את הכוח הצבאי הישראלי בשטח. הנסיון מלמד שביילין, בחסות הטרור הפלשתיני והאינטרסים האירופים (וחלקית אמריקנים), מצליח לשבור טאבו אחר טאבו בציבור הישראלי.
הפסיכולוגיה היא של סוכן מכירות מיומן: כבר הסכמת לכל כך הרבה, מה זה עוד דבר אחד קטן? בגלל איזה כוח אירופי בגבולות (כולל ירושלים) תפוצץ את ההסכם ותחזיר את הטרור?
לכן חובה לשנן, לזכור ולא לוותר: המנדט של האו"ם, למצער בענייני בטחון, הוא מנדט חסר ערך וטעם. שמירת השלום של האו"ם מתבצעת רק בזמן שיש שלום. מרגע שמופיעים סימני אלימות ומלחמה, מסיג האו"ם את כוחותיו. ומובטח כי גם אם לא יסיג לא ישתתף כוח האו"ם בלחימה של ממש. מי יכול לדמיין כוח או"ם יורה בטובחים חמושים בסכינים? ואיזה חייל הודי או שוודי או בלגי יסכן את חייו למען ישראלים או אנגולים או רואנדים (כפי שלחילופין אף ישראלי לא יסכן את עצמו למען מוזמביקים או ניקרגואים)?
כוח בינלאומי אינו כוח ממשי, אלא אשליה המתפוגגת לנוכח אלימות, אפילו של ארחי פרחים חמושים בסכינים בלבד. התועלת היחידה של האו"ם באה לידי ביטוי רק לאחר שתמה הלחימה ורצח העם ורק בזירה המשפטית. לכן כל הסכם המוסר את בטחוננו בידי כוח בינלאומי הוא הסכם המפקיר את בטחוננו ומסכן את ריבונותנו.
בעשר השנים האחרונות יש לנו לכך דוגמאות למכביר. יותר ממיליון דוגמאות דוממות המצפות עדיין לכוח המושיע של ענאן.
