כשהחלה מלחמת אוסלו היה בדעת הקהל סחף גדול ימינה. היתה הרגשה שהשמאל נחל תבוסה שממנה לא יקום. והנה, לאחר שלוש שנות מלחמת התשה השמאל פתח במתקפת נגד וכמעט השתלט על מחנה הימין. שרון ואולמרט אימצו לעצמם את כל האג'נדה השמאלנית, שפתם ועולם המושגים שלהם שאובים עכשיו מ"מחנה השלום".
לכאורה, יש כאן פרדוקס: כל העובדות בשטח מוכיחות ומאמתות את טענות הימין, אבל הלקח המופק מהן - הפוך! אבו מאזן, אבו עלא ואבו עמאר המושך בחוטיהם הוכיחו ומוכיחים יום יום שאין עם מי ואין על מה לדבר. הטרור נמשך, ורק בנס נמנעו בימים האחרונים אסונות גדולים - ומה מציעים שרון ואולמרט (ושטייניץ והירשזון ואחרים מצטרפים, וכמעט כל היתר שותקים)? לברוח כמו בלבנון.
מכבסת מלים נהדרת: בריחה - זו "לקיחת החלטה חד-צדדית", לא? הגענו לכך, שחבר הכנסת מיכאל איתן, ראש הוועדה לחוקה, חוק ומשפט בכנסת, קורא לחבלי יש"ע איבר סרטני שחייבים לקטוע אותו, כדי להציל את יתר הגוף. וזה האיש שהיה בעבר ראש שדולת יש"ע בכנסת!
עלתה במחנה המתנחלים השאלה - היכן שגינו? איך זה שאנחנו, המנצחים, לא הצלחנו לשכנע את הציבור ב"קייס" שלנו, ודווקא השמאל המובס - לוקח את כל הקופה? לכאורה, הנימוק הדמוגרפי ניצח. לפתע גילו כולם, שאו-טו-טו ייוולד הילד הערבי שיביא להם את ה-51%, ואנחנו הופכים למיעוט, ולכן צריך מהר לעשות משהו: לעקור כמה יישובים ולהקים מדינה פלשתינית. שאלה: זה יפחית את הילודה הערבית? זה - ישנה את יחסי הכחות בכנסת? הלא בלאו הכי הם אינם מצביעים לכנסת! מיעוט יהודי ישלוט על רוב ערבי? וכי שולטים אנחנו היום בעזה, בשכם וברמאללה? נכנסים לשם כדי להלחם בטרור, ויוצאים.
ואולי צה"ל אינו מסוגל לשמור על היישובים, ולכן אין מנוס מלהפקירם? גם זו שטות גמורה, והא ראייה אפילו טומי לפיד מדבר על השארת הצבא בנצרים, רק את היישוב יעקרו ויגרשו. חוזרת השאלה - אם חיסול נצרים לא ישנה את הדמוגרפיה הערבית וגם על הצבא לא יקל - מה עקץ את שרון וחבריו? גם לא לחץ אמריקני, האמריקנים דווקא הופתעו ממשב הרוח ה"חד-צדדי" שהגיע אליהם מכאן.
מפתח להבנת מה שקורה לנו מצאתי במאמרו של יהודה וגמן, אלוף משנה במיל., ששימש בתפקידו האחרון כסגן מפקד אוגדה וכמדריך בכיר בנושאי לחימה, פיקוד ושליטה. שם המאמר: מילכוד העימות המוגבל.
וגמן מטיל על קצונת הצבא חלק גדול מן האשמה לאסון המדיני והכלכלי שהביאה עלינו התבוסנות השמאלנית. לדבריו, נטש הצבא את תורת הביטחון הוותיקה והמושרשת בצה"ל, אני מצטט, "התובעת מהגוף הממונה על הפעלת הכח -צה"ל - הכרעה אלימה ומהירה ככל האפשר". וגמן מסתמך גם על יגאל אלון, שבספרו "מסך של חול" כתב, שגם מול טרור יש הכרח ב"שימוש במלוא העוצמה".
לפי וגמן תורת הביטחון ננטשה לטובת "תורת העימות המוגבל",
"שכשלה כמענה לטרור הפלשתיני. טענת ה"אין פתרון לטרור", שמקורה ברעיון "המזרח התיכון החדש" וב"תהליך השלום", והמשכה ב"הוגעה" ממושכת ונטולת הכרעה, הוכחה כסכנה להמשך קיומה של מדינת ישראל ועלתה במאות הרוגים ובאובדנם של נכסים חיוניים - חברתיים, כלכליים ובעיקר רוחניים, עד שנכשלה סופית בקיץ 2003".
המחבר מצטט מתורת הלחימה הקלסית של גרילה, שבה צד חלש עומד מול צד חזק שיש לו צבא ומדינה, ולפיה - "הצלחת העימות המוגבל ויצירת המהפך ביחסי הכוחות ובדעת-הקהל מותנית בכך שהצד "החזק" יאפשר ל"חלש" את קיומם של שלושה גורמי יסוד, שהם חוט השדרה של תורת העימות המוגבל.
- זמן פעולה ארוך.
- שמירת הלהבות של העימות בגובה נמוך, שלא יחייב פעולה רחבת היקף מצד "החזק".
- אחיזה בשטחי ארגון ויציאה ש"החזק" איננו נוכח בהם".
בדיוק כך נתנו פרס-רבין וגם שרון לאויב את מה שנחוץ לו: זמן פעולה של למעלה מ-3 שנים, ואחיזה בשטח, ולא חתרו להכרעה מהירה.
וגמן מסכם:
"קיומם של שלושה גורמים אלה יחדיו הוא המצע שעליו מתקיים התהליך המכונה בשם "הוגעה", שבו סופג "החזק" סדרה הולכת וגוברת של מכות המכוונות בעיקר כלפי עורפו האזרחי הבלתי-מוגן. הצטברות המכות לאורך זמן מכוונת ליצירת מהפך חברתי - לא צבאי - אצל "החזק" , הנוכח שבעצם איננו כזה. חוסר היכולת, המוכח בדם, של החזק להגן על עצמו, מביא אותו לוויתור על עקרונותיו, בתמורה להפסקת המכות".
הנה המפתח. הפיקוד העליון של צה"ל הכניס את עצמו, את השלטון ואת העם, ללא צורך, ובניגוד לתורת הביטחון, למצב של חוסר-יכולת-המוכח-בדם של כמעט 1,000 נרצחים יהודים, ותחושת חוסר היכולת הזו הביאה עכשיו את שרון וחבריו בליכוד לוויתור על העקרונות, קרי: עקירת מאחזים ויישובים, בריחה "חד-צדדית" והקמת מדינה פלשתינית בעוד הטרור נמשך.
שום הסברה שלנו, המתנחלים, שום "התנחלות בלבבות" אינה יכולה להועיל מול צבא המסרס במכוון את יכולותיו, מנחיל לעם תחושת תבוסה, אין אונים וקורבנות ללא תכלית - למרות שיש לו היכולת להכריע.
אומר וגמן:
"מכיוון שהתורה הצבאית "החדשה" יונקת את השראתה מהלכי-רוח פוליטיים אופנתיים ולא מצורכי הביטחון הקבועים, היא גורסת כי מול הצד הפלשתיני תהיה תמיד ובכל מקרה עדיפות למו"מ המדיני, ומשום כך תמיד תישמר הכוחנות על "אש קטנה", וזאת על מנת שלא להפריע ל"תהליך השלום" .
המניפולציה הרעיונית בדמותו של "המזרח התיכון החדש" תורגמה על-ידי מפקדי צה"ל למניפולציה מקצועית בדמותה של "תורת לחימה חדשה".
מרגע שמדינת ישראל וצה"ל הכניסו את עצמם, במודע או שלא-במודע, למלכוד של רצון להכרעה מדינית בכל מחיר, המיוצג על-ידי צד אחד בלבד, אל מול הצד השני שהמשיך לחתור להכרעה כוחנית במסווה של "שלום" - נוצר בישראל בלבול מושגים שגזר על הפעלת הכוח מגבלות פוליטיות בעוצמה כזו שלא אפשרו לו להכריע צבאית".
וממשיך וגמן:
"הטרור, כאמור, מכוון את פעולתו אל הישות האזרחית, וכתוצאה מכך התחום הכלכלי הוא הראשון להיפגע. הצורך להגיע להכרעה מהירה נובע גם מן ההשלכות הכלכליות החמורות של מלחמה מתמשכת, שמדינת ישראל איננה מסוגלת לעמוד בה עקב נחיתותה הקבועה במשאבי טבע, כוח-אדם, הון ושטח גיאוגרפי".
והעיקר:
"במדינת ישראל גדל דור שקו אופי בולט אצל חלקים ממנו הוא אובדן האמונה ביכולת להכריע. כהמשך טבעי לכך מגיע גם אובדן האמונה בצדקת הדרך, האשמה עצמית במה שמעולל לך אויבך, אובדן הרגישות לחיי אדם והתעמעמות הדרישה מהמדינה לעמוד בחובתה הבסיסית לספק קודם כל הגנה פיזית לאזרחיה. כל אלה באו ביחד עם תיאוריות של "מומחים" מטעם, שהתיימרו להוכיח את חוסר יכולתו של צבא סדיר להכריע את הטרור. המשמעות היתה, למעשה, השלמה עם הטרור כאורח-חיים קבוע ותפישתו כמכת טבע, ולא כמעשה ידי אנוש.
התהליך שיצר את אובדן האמונה הוא ההשפלה הקבועה של המוכה - "החזק" - על-ידי הטרור - "החלש" - שהפכה להלוך-הרוח הקובע, שייצר עוד השפלה שהעלתה עוד יותר את רף ההשפלה הבאה, עד שבסופו של התהליך לא נותר ולו ערך אחד ששווה לסכן עבורו את החיים, מכאן כבר הלכה ונפתחה הדרך לאובדן האמונה כצורך להתקיים דווקא במקום המסוים הזה".
וכך קרה לנו, שערך ההתישבות, וערך הציונות בכלל, נעלמו בחור השחור של "העימות המוגבל" ו"העצימות הנמוכה".
עד כאן וגמן. מה שהוא חידש לי, זו העוצמה, שבה הצליח השמאל להשתלט על המח הקולקטיבי של צמרת הצבא, ודרכו לייצר בעם את תחושת חוסר האונים, שהינה הכרחית לגרום לו להשליך את כל נכסיו, כולל ההתישבות, ולברוח.
מכאן, שאין סיכוי לשכנע את השליש בעם הנמצא במרכז לרצות להחזיק בארץ ישראל, כל עוד המלחמה הצבאית לא תוכרע ולא תסתיים בתבוסה גמורה של הצד הפלשתיני.
וגמן אומר, שהמערכת מחכה ל"מגה-פיגוע" כדי להחליף סוף סוף דיסקט, בחזרה לתורת השימוש במלוא הכח והשגת הכרעה מהירה. אוי לנו, שכל הדם שכבר נשפך אינו מספיק, כנראה.
אם הוא צודק, עלינו מוטל התפקיד להחזיק מעמד בכל מחיר, עד שצה"ל יחזור אל עצמו. נצטרך לאסוף את כל כוחותינו כדי שלפחות גם כלפינו, להבדיל, יפעיל צה"ל את תורת העימות המוגבל והעצימות הנמוכה - כל כך נמוכה, שלעם ישראל יישאר הסיכוי לקום לבסוף במלוא קומתו ובכל רחבי ארצנו.