טיבה המוסרי של חברה נמדד, בין השאר, גם על-פי התייחסותה אל אוכלוסיית הקשישים שלה. יש חברות המשגרות את הזקנים, ששוב אינם יכולים לתרום לחברה, היישר אל הכפור הממית. אחרים נוהגים על פי אמות מידה של הענקת כבוד בנוסח של "והדרת פני זקן".
למרבה הצער נראה כי בישראל של תחילת המאה ה-21, במקום לדבוק באימרה "אל תשליכנו לעת זקנה" מתחילה להיווצר התייחסות הרואה בזקן נטל כלכלי, ואולי אף נטל מיותר. דוגמה למעשים כמעט בלתי מוסריים בהקשר הזה, ניתן למצוא בהתנהגותה של קופת חולים "כללית" כלפי רבים ממבוטחיה שמפאת גילם המתקדם או אירועים בריאותיים נזקקים לטיפול רפואי-שיקומי.
כדי להמחיש את האטימות הביורוקרטית של ראשי "כללית" כלפי הזקנים הנזקקים לסיוע שיקומי, ראוי לספר את מאבקי התעריפים שמנהלת הקופה, על גבם ואיכות חייהם של המבוטחים הקשישים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהחלטתה של קופ"ח "כללית" לא להשתמש בשירותיו הטובים של בית החולים השיקומי-גריאטרי "פלימן" בחיפה.
על מנת להבין כראוי את הבעיה דרוש הסבר מתחום השיקום הגריאטרי.
בשני סוגי אירועים רפואיים מרכזיים עוסקת הרפואה השיקומית-גריאטרית. האחד - פגיעה פיזיולוגית-מוטורית בתפקוד האישי בעקבות אירוע מוחי. השני - שבירת עצמות אגן הירכיים בעת נפילה. סיכויי ההחלמה של הזקנים הנפגעים באחת משתי הצרות האלה תלויים במהירות התגובה השיקומית. ככל שקצר משך הזמן מאז האירוע ועד תחילת הטיפול השיקומי בו, כך גדולים יותר סיכויי ההחלמה והחזרה לתיפקוד טוב או סביר. ככל שחולף זמן רב יותר בין מועד התרחשות האירוע לבין תחילת השיקום - כך מצטמצמים סיכויי חזרתו של הקשיש הפגוע למעגל החיים התקין.
ללא הענקת טיפול שיקומי מקצועי נדונים הקשיש הפגוע ואיתו בני משפחתו, לחיים של סבל ופגיעה שלעולם לא תוכל לתקון חוסר טיפול שיקומי נאות, זה בדיוק מה שמעניקה קופ"ח "כללית" לעשרות ממבוטחיה הקשישים במרחב הצפון. וכל כך למה? הכל כיוון שקופת חולים, המצויה במצוקה כספית חמורה, מעדיפה את החשבון על פני הנפש, מתעלמת מצרכיהם האמיתיים של הקשישים הפגועים המבקשים מרפא לגופם.
מה, בעצם, הבעיה הכספית? תעריף האישפוז בבית החולים "פלימן", כפי שנקבע על-ידי משרד הבריאות, נע בין 650-700 ש"ח ליום אישפוז. תימחור התעריף מתבסס על מיגוון שירותים מקצועיים יקרים יחסית הנדרשים למוסד שיקומי ראוי לשמו. כיוון שמדובר ברבבות ימי אישפוז בשנה ברור כי העלות הכוללת עבור טיפול ושיקום הנפגעים הקשישים מגיעה למיליונים. כדי לחסוך ממון רב זה החליטה הנהלת קופת חולים במרחב הצפון לכרות הסכם עם בית החולים הפרטי "אלישע" בחיפה, שבו גובים דמי אישפוז בשיעור של כ-500 ש"ח ליום בלבד ולהעביר אליו בלבד את הזקוקים לשיקום.
וישאל השואל: מה רע? הרי גם קופת חולים "כללית" אמורה להתנהל על בסיס עסקי-כלכלי והיכן שאפשר לחסוך בהוצאות מדוע שלא לחסוך?
שורש הרע נעוץ בעובדה הידועה לכל: "אלישע" הינו בית חולים כללי. לא גריאטרי, לא סיעודי ובוודאי לא שיקומי. משמעות ההחלטה הכלכלית של קופ"ח "כללית" - מניעת יכולתו של הקשיש הפגוע להשתקם ומיזעור סיכוייו לחזור לחיים תקינים בקהילה.
כל מה שמבוטחי "כללית" הקשישים מקבלים ב"אלישע" - במקום שיקום - הוא מיטה שבה יוכלו לשכב כאבן שאין לה הופכין, תרופות אם יש צורך, והשגחה רפואית. דבר אחד בוודאי שאין הם מקבלים - שיקום שיחזיר אותם למהלך החיים התקין.
במידה רבה ניתן להמשיל את החלטת קופ"ח כללית לגזר דין של אובדן תקווה, של כאילו "מוות בחיים", של הפיכת האדם הפגוע למוגבל או אף נכה לכל יתרת ימי חייו. בשפה המשפטית קוראים למעשה שרירותי מן הסוג הזה פגיעה חמורה בזכות החוקתית לחיים ולהגנה על הגוף, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
וכל זה בגלל תפישת העולם של ראשי "כללית" לפיה חשבון הכיס חשוב מחשבון הנפש.
