הנוף הנשקף ממרומי שכונת הר חומה בדרום-מזרח ירושלים הוא מדהים. העיר בית לחם שמדרום כמו מונחת על כף היד. קו הרקיע שלה על הכנסיות והמסגדים, כשמימין לה בית ג'אלה ומשמאל בית סאחור, נראה לפרטי פרטים.
הר חומה היא כבר שכונה לכל דבר. הרבה אבן, עם פינות דשא, גינות חמד, עם אמהות שדוחפות עגלות תינוקות וקשישים שתופסים על הספסל בחוץ שמש חורפית, אך גם עם גדרות מעובים ותריסי מתכת - למקרה של... מכל חלון ומכל בית נשקף מגבוה מרחב גדול של נוף ארץ-ישראלי בתולי, שפה ושם נחתך ונשרט בידי דחפורים. והאוויר - פשוט נפלא.
במורד למטה, בחצי המרחק בין הר חומה לבית לחם, כבר מתוחה לה גדר ההפרדה. היא חולפת-מתעגלת ממערב למזרח, עוברת בשטח פתוח, בלי לחצות באמצע כפרים ערביים, בלי לחצוץ בין בתים השייכים לאותו כפר. הגדר הזאת - עוטף ירושלים הדרומי - היא אילוץ שנכפה על ישראל, כתוצאה מן הטרור הפלשתיני המתמשך, נושא לגינוי הצד המותקף בזירת הצבועים הבינלאומית. אבל חוץ מזה היא כבר נושאת פרי ולא של באושים.
ואכן, כפי שמסביר קצין מג"ב למשלחת מנהיגים יהודיים מצפון אמריקה שבאו לראות את המצב מקרוב, מאז קיימת הגדר הביטחון האישי גבר, הטרור ירד ואפילו הפשיעה פחתה ב-50%. התוצאה - כל הדירות בהר חומה נמכרו, השכונה החדשה מתאכלסת במהירות, כבר אינה נחשבת ל"סוף העולם" והיא עובדה בלתי ניתנת לערעור בשטח. "בקביעת תוואי גדר ההפרדה שמרנו על מרקם החיים שלהם, והבטחנו לעצמנו כמה שיותר שטח פתוח לפעילות עצמאית. בהקמת השכונה הושם הקץ לחלומו של פייסל חוסייני המנוח ליצור רצף ערבי בין בית לחם לירושלים".
נוסעים ברחוב שאול אביגור וברחוב הרב יצחק ניסים וכעבור כמה דקות מגיעים לקבר רחל אמנו, לא לפני שעוברים מחסום מעובה של צה"ל. זוהי דרך אפרתה, הכביש לבית לחם, שנגמר היום בקבר רחל אמנו. סביב הכל שומם, אפור, חנויות המזכרות סגורות, נפש חיה אינה נראית. מכאן אי אפשר להמשיך לבית לחם, אבל קבר רחל "בידינו".
המראה מדכא. זה לא המראה הזכור מגלויות ישנות של מבנה הכיפה בשטח פתוח. היום זהו "יעד מבוצר". מרגע הירידה מהאוטובוס וכבר אתה בתוך מבנה ממוגן, מנותק כליל מן הרחוב, ומוצא עצמך ליד הקבר, בין כמה חרדים מתפללים, מבקשי-בקשות ולומדים.
אי אפשר שלא לחוש ריגשה בלב. הן זהו אחד האתרים הקדושים ביותר לעם היהודי. זהו אחד המקומות שקושרים אותנו יותר מכל לארץ זו, ארץ האבות, ומצדיקים את תביעתנו ההיסטורית עליה. ואף על-פי כן, חשים צביטה בלב למראה השינוי שחל באתר קדוש זה. קדושתו לא נתעמעמה, אבל מי שזוכר אותו מימים עברו, לא יכול שלא להרהר בינו לבין עצמו: זה לא זה...
המשלחת היהודית מצפון אמריקה מרגישה כמו בבית בעיר הדוברת אנגלית - אפרת. לא צריך להגזים, גם עם עברית "אפשר להסתדר", אבל רבים מהעולים האנגלוסאכסים מצאו כאן את ביתם ומהווים אחוז ניכר בקרב 8,000 התושבים. למראה יפי המקום, נקיונו, שירותיו המתקדמים, מערכת האבטחה ההרמטית, המתוגברת בשורת מצלמות המוצבות סביב סביב על הגדרות ומביאות תמונת מצב מלאה למרכז השליטה התת-קרקעי, אתה יודע בוודאות: אין אפילו שמץ של סיכוי שיישוב כגון זה יפונה אי פעם בעתיד. נוכחים בכך גם למראה תנופת הבניה, הזוחלת צפונה, מגבעה לגבעה, ולנוכח נחישות תושביו למגדול ועד קטן.
כאן גם למדנו להכיר תופעה מופלאה, שאין יודעים עליה ברבים. מסתבר כי בתוככי העיר אפרת שפע של שטחים מגודרים, ובהם כרמים נותני פרי. כרמים אלה הם בבעלות ערבים מן האזור ולא הופקעו מידיהם לצורכי בנייה או פיתוח. הם כמו שמורות טבע בינות לשכונות המגורים. בעליהם הערבים רשאים לבוא פנימה, לעבד את כרמיהם ולבצור האשכולות באין מכלים ובאין מונע.
ולא זאת אף זאת, פועלים מן הסביבה הקרובה מורשים לבוא לאפרת, ומתפרנסים מעבודה המצויה להם באתרי הבניה שלה. ועוד אתה שומע, כי באזור זה וגם במקומות אחרים, כפרים ערביים עושים כל מאמץ כדי להיכלל בשטח שממערב לגדר ההפרדה, כדי לא להינתק ממקור מחייתם ופרנסתם, הקשור להתיישבות יהודית כזו או אחרת. הם מעדיפים את ישראל על "פלשתין".
כאן, בדרומה של ירושלים, יכול האורח לרגע לראות פנים אחרות של חיים בצוותא, יהודים לצד ערבים, מתנחלים ליד פלאחים, כפי שהעיתונות אינה משקפת. גם כאן ה"אינתיפאדה" גבתה מחירי דמים, אבל יש ניצנים של רגיעה, של רצון הדדי לשקט, לדו-קיום, הגם שהוא מופרע מפעם לפעם על-ידי פירצי אלימות של ארגוני הטרור.
חברי המשלחת היהודית מצפון אמריקה יכלו להיווכח בסיורם החטוף, כי מי שלא עוסק בטרור בצד הערבי ומי שלא שטוף בשנאת יהודים, רק יוצא נשכר. ועוד למדו, כי "עוטף ירושלים" תורם רבות לרגיעה היחסית השוררת בשטח. למרות שהוא חותך ב"בשר החי" של הנוף הטבעי, הוא צורך בלתי נמנע כדי להביא רגיעה לארץ המצולקת הזאת.
ברור להם, לאורחים לרגע, כי המשכו של ה"עוטף" ממזרח לעיר חיוני ביותר. הקמתו עשויה להקשות עוד יותר על שליחיו הרצחניים של ערפאת מלממש את זממם, ולהביא יותר רגיעה לבירת ישראל ולתושביה כולם. מטיילת גולדמן היפהפיה, בסמוך לארמון הנציב, כבר אפשר לצפות בתוואי המסומן, העובר מתחתית לעזרייה בואך אבו-דיס. כלי העבודה הכבדים כבר נמצאים בשטח, מוכנים להיכנס לפעולה.