נפילת סדאם השאירה כנראה ואקום של משטר טוטאליטארי חסר, שמדינת ישראל ממהרת למלא. אין שום דבר חדש בהכנסת מתנגדי משטר לכלא וירי על מפגינים - זה קרה וקורה בכל העולם: משטרים אינטרסנטים, מושחתים, תאבי שלטון וממון ונטולי מצפון חברתי או תפיסת עולם, שיש בהם התייחסות למי שאינם מהשכבה הצרה של הון ושלטון, נדרשים למשטרה, צבא ורובים כדי לשלוט.
עוד לא נפל לנו כנראה האסימון - אנחנו בדרך לשם. קרובים מאוד. אולי כבר שם, בנקודת ההתחלה.
האירועים של השנה האחרונה: האינתיפאדה, החיסולים, הכנסת "מתנגדי המשטר" נוסח ישראל (הסרבנים) לכלא, הפיכת מניע פוליטי שנוגד את רוח השלטון לעבירה ברת עונשין, ירי במפגינים, התערבות מגמתית בתכני החינוך (הכנסת תכנים לאומיים והתערבות בתקציבים ותכנים באופן שממקד את החינוך לרוח השלטון ומצמצם את אפשרויות החינוך לאלו שאינם בקבוצת ההון והשלטון), הגדלה מכוונת של פערים חברתיים, כלכליים ואינטלקטואליים, התייחסות עויינת והענשת אומנים, א/נשי תרבות ואינטלקטואלים, התייחסות עויינת לנשים והחמרת הדרתן ממוקדי ההשפעה של החברה והכלכלה - כל זה אופייני לרומניה של צ'אוצ'סקו, שלטון הגנרלים בארגנטינה, עירק של סדאם, ברית המועצות של לנין וסטאלין, וישראל 2003.
הבה נקרא את התמונה כהווייתה: כל הדברים האלה קורים כאן. בקטן בינתיים, אבל תהליכים שאף אחד ואחת לא חושבים שהם קורים, יש להם נטייה להתגלגל באין מפריע. מי שמאפשרים להם לקרות זה אנחנו - בחוסר ניצול מזעזע של ההזדמנות היחידה שיש לנו לשנות את המצב - בקלפי.
עם ישראל מצפה למי שיאמר לו מה לעשות, למי שישאיר אותו בסיטואציות כלכליות וביטחוניות חד-מימדיות וחד-משמעיות, היכן שאין מקום להתלבטות ואין מקום לביטוי אישית. עם ישראל רוצה את סדאם ואת שלטון הגנרלים - והוא מקבל אותם בגדול. ההון הולך לשלטון, והעם הופך לבשר רובים ותותחים. בשר רובים דל נטול ערכים תזונתיים סבירים, בשר מיואש מעוני ומהגבלות שונות ומשונות. מי שלא מתאים את עצמו לשלושת מרכיבי הטוטאליטריה החשוכה והאכזרית הזו - הון, שלטון או עם - נמק בכלא. לא בכדי יושבים סרבני השרות השטחים בכלא - בעוד סרבני השלום, הצדק האנושי וחשיבה החברתית מסתובבים במסדרונות הקצונה הגבוהה בצבא ובמסדרונות הכנסת והממשלה.
ואם אני אעלם אחרי כתיבת המילים הללו - תדעו שאין מה לחפש אותי. חכו לתום 20-30 שנות החושך הבאות עלינו לרעה, ואז תצוף גופתי מארכיון הרשימות השחורות. שלטון הגנרלים המתפתח כאן מראה לנו שהעם נזקק כנראה, במזוכיזם אנושי ויהודי מעורר השתאות, לעבור את האפיזודה הרצחנית והנרצחת שלו (פיזית, ערכית ומוסרית), כדי להשתחרר ולחזור שוב לערוץ התפתחות סביר.
עם ישראל משחזר את עצמו בכל תקופה ותקופה, מקים את עוכריו - בדרך כלל לאומנים מטורפים כמו המכבים דאז והמתנחלים דהיום - מבפנים, הורס בכוחניות אלימה את חוט השדרה והמבנה השלטוני והכלכלי שלו, מתמסר - כקורבן ידוע מראש - לשלטון אכזרי וטוטאליטרי שעושה בו שמות. אז, אחרי שנות דור, הוא קם כעוף החול, לתחייה מחודשת וזמנית - עד לפעם הבאה.
אין לי הסבר אחר לכך שכולנו יושבים ושותקים. שכולנו מדקלמים את הסלוגנים ששוטף השלטון לשפת הדיבור שלנו.
הקריאה התכופה שלי לכל חיילי צה"ל באשר הם לסרב לשרת בשטחים, לסרב ליירות במפגינים מכל זהות אתנית-דתית-אידיאולוגית שהיא, לסרב לעלות בסולם הדרגות של צבא שמטפח גברים לקהות חושים לאומית ואנושית על-מנת שישמרו את האינרציה ההרסנית והמאוד שוביניסטית הזו - הקריאה הזו נופלת על אוזניים ערלות. כי המעט שיש להם תובנה היסטורית, לאומית, ביטחונית וכלכלית סבירה בין אותן אוזניים, יושבים בכלא או נורו כמפגינים ע"י חיילי צה"ל...
באופן אבסורדי ואפילו גרוטסקי - אני יושבת ומחכה שיקרה משהו רע במיוחד, שאולי יעיר כאן את הנשמות הרדומות, הרואות בהתגלגלותו של הרוע השלטוני מעין רע הכרחי וכוח עליון. יעיר לצאת לרחובות, יעיר לסרב לשתף פעולה עם מגמה מתוכננת נגדינו, יעיר להוריד כל זכר לרוע הזה על-ידי הצבעה ברגליים - בכל מקום שהוא מהבית, דרך מערכת החינוך, הכלכלה המתמוטטת, הצבא המסתאב והולך ועד לקלפי.
אז אני יושבת ומחכה, אז מה.
רבותי וגבירותיי - ההיסטוריה חוזרת. הירוי הישראלי על גדר ההפרדה ביום שישי אינו ראשון, וכנראה שלא אחרון. קדמו לו, למשל, תושבי עין גדי הקדומה ש"לוחמי" מצדה שחטו על-מנת להסיר התנגדותם ולבזוז מהם אספקה למאבק מיותר שהפיל רבים לפי הפחת. קדמו להם המכבים, קדם להם תהליך של הרס עצמי שיטתי שמאופיין במיתולוגיות לאומיות מופרכות, כמו זה של חנה ושבעת בניה - סיפורים שהטמטום והאכזריות האנושית שבהם מגיעים לשיאים שלא יאומנו. ובכל זאת אנחנו כאן, למרות הטרוף הלאומני הרב דורי, למרות ההרס העצמי, למרות שלטון הגנרלים האכזרי שצומח בינינו מדי מספר דורות, למרות הגזענות המטורפת שמשמשת ככלי מצוין להשלטת משטרי הרס וחורבן על עצמנו, למרות כל זה - אנחנו שורדים, שומרים על עצמנו כעם קטן ונטול אפשרויות צמיחה ממשיות, שלו הושכב על ספת הפסיכואנליזה היה מגלה אולי שהוא כזה כדי לספק צורך הישרדותי לאשרור חוזר על נרדפותו, קורבניותו, וצדק(נו)תו.
אמן כי יהי רצון. רק שיהיה.
______________________
הכותבת היא עורכת משנה ב-
www.haderech.co.il