על "פוליטיקה של שכול"

כאימהות אנו משלחות את בנינו ובנותינו לשירות בצה"ל, כשליבנו פועם בדאגה ובחרדה גדולה. האם יחזרו אלינו אותם גוזלים שטיפחנו ואהבנו ללא גבול, ולאחר שנות השירות הקשה נזכה לראות את הפרחים שגידלנו פורחים ומלבלבים? האם הם ישכילו לשמור על רוחם ומוסריותם כבני האדם שחינכנו, או שהשירות הצבאי יחשוף אותם לחוויות, מראות ומעשים שישחקו אותם, יעמעמו את הזיק בעיניהם, או חלילה יגרמו להם נזק נפשי? ומה עם הנזקים הגופניים הצפויים להם בימים רבים של מסעות ואימונים, סחיבות של ציוד כבד על הגב או שירות במקומות ובתנאים הפוגעים בבריאותם? וחלק מאיתנו אולי לא יזכה לראות את הילדים חוזרים מן השירות הצבאי, ובמקום חיבוק גברי ומילים חמות יקבל מצבת-אבן קרה ושוממת וטקס ממלכתי סטנדרטי בבית הקברות הצבאי. עשרות משפחות כאלו היו מושאי המחקר של שני חוקרים, פרופ' גדעון דורון (מאונ' תל אביב, נשיא האגודה הישראלית למדע המדינה) וד"ר אודי לבל (מאונ' בן-גוריון בנגב, מנכ"ל האגודה הישראלית למדע המדינה), שחיברו את "פוליטיקה של שכול". בשורה ארוכה של מיקרים שבהם נפלו חיילים בתאונות אימונים ובכשלים מבצעיים של צה"ל, עקבו החוקרים אחרי המשפחות השכולות, ותיעדו את העובדות הקשורות למות הבנים, ואת מאבקי ההורים מול מוסד מנוכר ואטום. המשפחות ביקשו דבר פשוט: לדעת את האמת לאמיתה, לקבל את המידע הרלוונטי למות ילדיהם בכשלים של צה"ל או בתאונות אימונים. התגובה לה זכו דומה בכל המיקרים שמתארים החוקרים: שתיקת המימסד הביטחוני והימנעותו מפרסום נסיבות האסון, מלחמתו במשפחות בכל דרך, ללא בחילה באמצעים כמו ביצוע רצח אופי להורים העקשנים (זכורה במיוחד שולה מלט שסומנה על-ידי המערכת כמטורפת, ושאחרי מספר שנים של מאבק אבוד מראש - שלחה יד בנפשה). כל אחד מהמיקרים חושף את צה"ל כאירגון הפועל לטובת עיקרון אחד: להסתרת האמת והגנת המפקדים. רוביק רוזנטל, רואה (בביקורת ספרים במוסף שבת, מעריב, 26.12.03) במיקרים אלה חשיפה של צבא ה"פועל לנוכח האסונות, התאונות והכשלים כמו כל אירגון. הוא מגן על אנשיו, עושה כל מה שביכולתו לחסום מידע, מפעיל לחץ על מערכות הבקרה והשיפוט, משתמש בתקשורת ובגורמי החקיקה, ובעיקר מנסה למנוע מגורם חיצוני כלשהו להיכנס בין כתליו כדי לרדת לחקר האירועים". החוקרים השתדלו להיות אובייקטיביים ככל האפשר, והם אף מכריזים כי אין להם כל נגיעה אישית בסיפור השכול הישראלי. כל מעורבותם במיקרים שהם מתארים בספר היא מעורבות של חוקרים במדעי המדינה, העוסקים בחקר יחסי צבא, חברה ופוליטיקה. המיקרים שהם מתארים, ובמיוחד תיפקודו של צה"ל, צבא העם, כאירגון מתחסד, משתיק ומסתיר, כשכל המערכת המדינית מכויילת לתמוך בהסתרת העובדות, מקוממים מאד, לנוכח העובדה שישנם עוד מיקרים לא מעטים כאלה סביבנו. רוביק רוזנטל מכנה את הספר (במוסף שבת, מעריב, 26.12.03) "ספר רב-עניין, תרומה נוספת לספרים המציגים את הפגמים המהותיים שבתפקוד המערכת הצבאית, ואת הסכנה שיש בכך, שאירגון ענק ומסורבל, הזוכה לאשראי רב, לא יהיה כפוף לביקורת חיצונית משפטית וציבורית גלוייה ורצופה". ואני חושבת שזהו ספר חובה לכל אם המתעתדת לשלוח את בנה \ בתה לשרת בצבא הזוכה למעמד איתן ולאמון מלא בציבור, אמון המתפוגג לנוכח ההוכחות הנמרצות שמביאים לבל ודורון, ומתגלה כמסכה צינית, אטומה ומגמתית הפועלת על בסיס פרדיגמות שהמוסריות והאמת - רחוקות מהם כרחוק מזרח ממערב. ________________ - "פוליטיקה של שכול", מאת: גדעון דורון ואודי לבל, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום; - הוב"ל על-ידי חנה בית הלחמי, באדיבות www.haderech.co.il