נראה שרוב הפוליטיקאים והציבור קולטים שאין פרטנר לשלום אמת. מה מציעים לנו?
א. לשחק כאילו שיש פרטנר. דרך אחת היא גיוס פלשתינים להסכם 'שלום' וירטואלי בשם הדמוגרפיה, הכלכלה, צדק לפלשתינים... שהופך אותנו ממדינה ריבונית קטנה לפרוטקטורט קטנטן של האו"ם, האירופאים, הרוסים, האמריקנים וחבריהם כאחד.
הישראלים העושים כך ממשיכים מסורת החוצפה המכוערת שלנו; בין היתר מזמינים התערבות זרים (לא יהודים) אינטרסנטים ליטול חלק בהכרעות בפוליטיקה הפנימית שלנו (בדרך מימונם...) ואינם מתביישים שערפאת מסמיך את הפלשתינים שלהם לפי האינטרסים שלו - והם בעיקר היום המשך הטרור ופיצולנו.
ב. לנקוט בצעדים חד צדדיים הכוללים מחיקת/ הזזת התישבויות, ערים... הפעם בשם ביטחון ודמוגרפיה. ברור שצעדים חד צדדיים חוץ ממחיקת/הזזת/גרוש יהודים לא יוכרו בעולם. אם זה עיקר משמעות הצעדים - וזה נראה כך היום - צריך לקרוא אותם בשם הנכון והוא נכנעות/תגמול חד צדדי לטרור/ העברת נכסים עבור תשלום שלילי; עידוד הטרוריסטים שבכוחם להכריע אותנו עד יפו.
מה היה צריך לומר לעם שנמאס לו, שרוצה לחגוג את החיים המודרניים ללא יותר מטרור בכבישים, המאפיונרים? האמת! זה לא הדור של שלום אמת וכמו בעבר צריכים להמשיך לבנות ולהיבנות, לחזק ולהתחזק. בנוסף כדי לקרב השלום צריכים מצד אחד לדחות פנטזיות כאילו 'אבו...' יהיה המשיח, או הסכם וירטואלי ישנה את המצב בין לילה, ומצד שני לחזק את המתנחלים וההתנחלויות. חיזוק כזה יגרום לפלשתינים להבין שדחיית השלום היא על חשבונם לבסוף. אוכלוסיה יהודית רבה מזרחה מהקו הירוק בסופו של דבר תביא אותנו להסדר עם יותר ביטחון ופחות צעדים כואבים.
במאבק על קיומנו הבעיה הדמוגרפית היא בתוך הקו הירוק - ערביי יש"ע לפי כל הדעות לא יהפכו לאזרחי ישראל. הבעיה הזו היא קרדינלית לקיומנו מחר ויש לה פתרונות. בתחילה נדרש משאל עם לכרות את הדין בין רצוננו למדינה שבה הרוב המוחץ יהיה יהודי לתמיד או 'מדינה של תושביה' שפרושה מדינת ישראל דו-לאומית מחר וערבית מחרתיים. המשכת הזנחת הבעיה פרושה בחירה לישראל עם רוב ערבי מחרתיים. ואם כך רצוננו היום, אין הרבה חכמה להילחם בטרור אלא לנהל מו"מ על זכויות המיעוט היהודי בשתי המדינות שתתאחדנה ותהוונה פלשתינה שניה עד הים.
מתי יהיה שלום? עד שרובנו המכריע יבינו שיטת השקר והמרמה של הפלשתינים ויקלטו את מטרותיהם הסופיות לא נוכל לשכנעם שמטרותיהם אינן ניתנות להשגה היום או מחר.
השלום הוא כן בידינו. השאלה היא כמה יצטרכו למות, כמה משפחות תמחקנה, לפני שנדרוש בקול אחד נצחון מלא על הטרור ואז הסדרים פוליטיים סבירים השומרים על הביטחון ומדינת ישראל כמדינה יהודית לתמיד. אם אז אין פרטנר, וסביר להניח שיהיה כך, נתחזק עד שיקום אצלם דור שיבחר בחיים מעל וישלים עם נוכחותנו.
אם לא נגיע לרוב מכריע לעשיה הנדרשת, עתידנו לא יהיה כאן.
