עמלה? על מה?

מנהל יקר (מאוד), יפה מאוד שאתה מקפיד מהאחד לראשון 2004 על גילוי נאות. יפה, באמת יפה, שהפקידה החביבה (למען הגילוי הנאות אגלה את שמה: מיכל) בסניף שאתה מנהל - במסירות וביעילות מעוררות הערכה - עדכנה אותי על-פה ויידעה אותי בכתב, באמצעות תדפיס, אשר גם עליו אשלם מן הסתם עמלה כל שהיא בסוף החודש או הרבעון, שעבור ההמחאה שהפקדתי יגבה ממני הבנק החל מהיום, היום הראשון של השנה הלועזית, שקל ועשרים ואחת אגורות. אכן, שנה טובה: תחל שנה ועמלותיה. הגילוי הנאות הזה על עצם הגבייה לא מקהה את הכעס שלי - ומן הסתם גם של לקוחות רבים אחרים - על מהותה: סליחה, כבוד המנהל, עמלה? על מה? האם לא נגבתה ממני היום עמלה כפולה על לא עוול בכפי ובכספי? האם אתם לא מקזזים בלאו הכי מיתרתי - חיובית כשלילית - דמי ניהול קבועים, שעליהם נוספות עמלות נקודתיות על פעולה זו או אחרת? זה לא בסדר. אתם עושקים את הלקוחות הזוטרים שלכם שהם אולי לא עוגות הקרם והקצפת שלכם אבל הם (אנחנו) מטה לחמכם (אולי לא הבאגט - אבל לכל המעט הלחם השחור האחיד). אני לא דורש ממך, אדוני, אף לא מבקש, לשתף אותי ברווחים העצומים של הבנק, שאתה מנהל את אחד מסניפיו, אף כי יש לי סיבה מוצדקת ומספיקה לתבוע זאת בהיותי גרגר סוכר בעוגת השמנת עתירת הקלוריות של המערכת הפיננסית האדירה, שאתה, כבודו, נהנה (לבריאות, רק הישמר מהכולסטרול הרע) ממשמניה. אין סיבה להכביד ולהעיק עליי בחיוב חשבוני בעמלות מופרכות, הזויות, בלתי מוצדקות וגם לא לגיטימיות. ממש לא. אני משלם לכם (סליחה: אתם מנכים מחשבוני) כסף רב וטוב, כסף יקר לאין שיעור, גם ללא עמלת השקל ועשרים ואחת. שקל ועשרים ואחת אגורות הם, אולי, כסף קטן, שולי וזניח עבורך, אדוני, אבל עבורי הם כסף. נקודה. אני מכבד כל אגורה ומשקיע זמן ומאמץ להרוויח אותה בכבוד וביושר. החיוב השרירותי, הבלתי מנומק גם כאשר מוחלת עליו התווית 'גילוי נאות', בעמלת הפקדה ובעמלת משיכה כל פיסת נייר שאתם מנפקים לי בתמורה לכסף שאני מפקיד בחשבוני או מושך ממנו - הוא גזל. הוא עושק. אלה - השתיים - המילים, כי כזה הוא המעשה. העמלות הרבעוניות שאותן אתם מנכים מחשבוני אמורות לכסות את עלותן של כל הפעולות (לא רבות) שאני עושה במשך חודש ממוצע בסניף הבנק, שבו מופקד חשבוני. אני יודע שאין לי כוח הרתעה. אני יודע שגם אם אאיים במשיכת כספי ובפתיחת חשבון בבנק אחר, לא תרוצו לתפוס בכנף מעילי כדי להניא אותי. לא תעשו דבר כדי לרצותני. אבל חשוב שאתם, צמרת הבנק, תדעו שאני ושכמותי, לקחות קטנים אבל לא בלתי חשובים אפילו לכם, הם השורשים שמהם אתם צומחים. אנחנו, בפעילותנו השוטפת, הגם שהיא צנועה ומועטה, מזינים את האדמה, שאת לשדה אתם מוצצים בשקיקה. אנחנו מזבלים ומשביחים אותה. אנחנו הקרקע הדשנה שלכם, בית הגידול, המרחב, האופק וגם, אכן, תרשה לי להרקיע טיפה, השמים. אל תקל ראש בקובלנה המרירה הזו, אדוני המנהל. אל תניד ראש או עפעף בביטול ובזלזול: אני "יחיד כה ורפה", כמאמר המשורר ( אלתרמן) ורבים-רבים אלמוניים וזוטרים כמוני הם הגרעין הקשה של לקוחותיך. בלעדינו אתה בעצם... הידיעה הוודאית שלך את עובדת היותי בן-ערובה שלך (אף כי, כאמור וככתוב, יש לי אפשרות לערוק לבנק אחר) מחזקת אותך בעמדה אשר ממנה אתה יכול לסתור את טענותיי או להזימן אבל היא לא מעניקה לך לגיטימציה להמשיך להשית עליי עמלות חדשות, חדשות לבקרים. זה לא איום, אבל קח את המלים האלה ותישן עליהן לילה: בסופו של יום עם איזו תחושה אתה עולה על משכבך, כשאתה יודע בוודאות - אתה הלא איש כספים מדופלם - שחלק ניכר מרווחי העתק של הבנק (שאשריך וטוב לך שזכית להימנות עם בכיריו) נצבר מכסף שנלקח מאנשים בניגוד לרצונם, בעל כורחם, באמתלה קלושה ורופפת, דלה ורופסת, כאילו זה מחיר עבור שירות שהוענק להם.