לצאת מגיא הרצח וההריגה הזה. ממחנה הפליטים העצום והצפוף הזה. לצאת בראש מורם, אבל לצאת. לצאת עם הנפש ועל הדם. לצאת עם הציוד. עם הכאב ועם חוסר העתיד והתוחלת. לצאת עם העדר. הטעם והתועלת. לצאת כאופציה ראשונה או כברירת מחדל אבל לצאת. כי אין מה לחפש שם ואין מה למצוא, ואין מה לכתת רגליים ולשחוק שרשראות של טנקים. אין סיבה לסכן שם חיים (ואם מתפתח ותופח שם איום - זה רק בגלל הימצאותנו שם והניסיונות התכופים, המוצלחים לעתים אבל הבלתי מועילים גם בהצלחתם, לקפח חיים של אנשים ("פצצות מתקתקות" במילון האינתיפאדה הבלתי נגמרת).
לצאת גם אם אנחנו חזקים וצודקים. לצאת כדי שלעולם לא יבכו עוד אימהות בבכי, שעד היום קורע את לבי בהיזכרי בו ובשומעי אותו באוזני רוחי; הבכי המצמרר שבכתה וביכתה אמו של לוחם השייטת הנועז, סמ"ר ארז אשכנזי, עלם חמודות, שחייו נגדעו באיבם שנפל חלל בפעולה מבצעית בפאתיה של הרצועה הצרה-צרורה הארורה הזאת, במלחמה שאף פעם לא די לה, במלחמה שאי אפשר לנצח בה, במלחמה שגם ה"מנצח" מובס בה.
נער מקסים, רגיש ויפה כמלאך היה ארז בחייו - חייו הקצרים שקופחו כאשר נהרג לפני חודשים אחדים בעוד אחת מפעולות הסיכול בפאתי רצועת עזה. לא רק עובדת מותו מניעה אותי לתבוע יציאה לאלתר מעזה אבל היא מעצימה אותה.
לצאת מרצועת עזה. עזה - כמוות. לצאת מהמקום העלוב הממית הזה, הממיט חרפה על תושביו בעצם נסיבות חייהם. לצאת מהמקום המשמש מדגרת-טרור. לצאת מהמקום שבו מדי יום בוקעים מאות - אולי אלפים - אפרוחי-טרור מהביצים הסרוחות של השנאה.
לצאת מעזה, ארץ חמדת התלאובות הזאת. לצאת מהמקום שמקיא אותנו מתוכו. לצאת מהמקום שאינו נכס איסטרטגי, אינו נחלת אבות ואינו שום דבר טוב.
לצאת משם, כצבא הטוב בעולם מאחד המקומות האומללים בו. לצאת משם שלא על-מנת לשוב. להניח להמון האדם האספסופי הזה, מחוק צלם-אדם, הממלא שם כל פיסת קרקע פנויה בקצב ריבוי טבעי שאולי אין מהיר ממנו בעולם, לחיות את חייו העלובים.
לצאת, כי אנחנו לא נבריא את המקום המחליא הזה וככל שנוסיף להימצא שם, ולו גם לפעולות סיכול ממוקדות, רק נגביר את רמת הסיכון להידבק בתחלואיו.
לצאת משם גם במחיר הקללות שאספוג, מן הסתם, בהדהדי את הקול הקורא ליציאה.
לצאת עכשיו, בעודנו חיים.
