[זהו מאמר תגובה לראיון שקיים ארי שביט בעיתון 'הארץ' בסוף השבוע האחרון (9.1.04) עם פרופ' בני מוריס, היסטוריון של המזרח התיכון מאוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע. ניתן לקרוא את הראיון בקישור הבא:
www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtTower.jhtml?itemNo=380119&nl=07_01].
לפני כחודש, הזמנתי את בני מוריס להשתתף בדיון שארגנתי באוניברסיטת בן-גוריון, על ספרו של יהודה שנהב "היהודים-הערבים". הוא סירב בנימוס אנגלי ושאל-תהה-נימק: "מה, לא מספיק אני אומר את דעותיי על הערבים, אני צריך להסתבך ולהגיד מה אני חושב על המזרחים?". אני מספר זאת, כי זה רלוונטי להבנת דעותיו ("מחכה לברברים", מוסף 'הארץ', 9.1.04).
הנרטיב ההיסטורי שאימץ מוריס מאז 2001 היה מתערער, אם היה מתגלה שהוא סתם שונא את המזרח, לרבות יהודים מזרחים, וכי הוא תמיד מאשים את המזרח, פעם את היהודים המזרחים, פעם את הפלשתינים. את השקפתו, כיצד המזרחים קלקלו את הציונות הנאורה עם עלייתם בשנות ה-50', פרסם ב-1998 באנגלית, בגיליון של כתב העת תיקון, לרגל 50 שנה למדינת ישראל. אז הוא האשים את המזרחים בכישלון אוסלו, הרי אז כזכור "האשם" הרשמי של מחנה המשאל היה ביבי. כעת, כידוע, הסיפור תוקן והאשם הרשמי של השמאל הוא ערפאת. לכן, מוריס נאלץ לאמץ את הנרטיב הביטחוני, כי לציונות "לא היתה ברירה" אלא לנקות את השטח מערבים, כפי שלא הייתה ברירה לאמריקה הגדולה "להכחיד את האינדיאנים" (!!!).
מוריס רואה את עצמו כצלבן: "בדיוק כמו הצלבנים, אנחנו השלוחה הפגיעה של אירופה במקום הזה", אך מתלונן כי ערפאת "מייעד לנו סוף צלבני". כל מה שמוריס אומר על הערבים והאיסלם, מה הם חושבים ומהי ה"מנטאליות" שלהם, זהו אוסף של ספקולציות, דעות קדומות וחוסר ידיעה, וארי שביט, המזדהה עם ה"התפכחות" של מוריס, כלל איננו מקשה עליו בשאלותיו.
מדובר בסך הכול בהגיגים אוריינטליסטיים וגזעניים שפותחו כדי להכשיר את הקולוניאליזם במאה ה-18 וה-19, בצירוף חשיבה אימפריאליסטית חדישה שהומצאה בארה"ב לקראת עידן הגלובליזציה, לאחר נפילת בריה"מ, כדי להכשיר את המשך השליטה הצבאית האמריקאית בעולם. בנרטיב שממציא מוריס מאז 2001, אין צורך בעובדות להוכחת טענותיו. אכן, מאז אוקטובר 2000, לבני מוריס יש בעיה. שמו הבינלאומי הולך לפניו בזכות התיעוד ההיסטורי המפורט של פשעי מלחמה שביצע צה"ל במהלך המלחמה ב-1948 ומייד אחריה. אבל, מאז כישלון אוסלו, מחנה השמאל איתו מזדהה מוריס (העסוק תמיד בכיסוי תחת במקום בביקורת עצמית), מאשים את הפלשתינים.
כדי לפתור את הדיסוננס, מוריס אימץ את הנרטיב הביטחוני של "אין ברירה", נגדו יצא בשנות ה-80' כאשר התחיל את מחקריו. הוא עושה זאת במטרה להכשיר את פשעי המלחמה שהוא עצמו תיעד ופרסם, אולם על-ידי כך, מכשיר גם את פשעי המלחמה בהווה ובעתיד, באופן א-היסטורי. בדיון על ההווה והעתיד ההיסטוריון נהפך לתיאולוג ונאחז במיתוס החורבן. אם זה לא היה מקומם, אפשר היה לרחם עליו.
____________________ הכותב הוא סוציולוג פוליטי באוניברסיטת בן-גוריון. ב-1982 שימש כדובר תנועת השמאל "יש גבול", ובספטמבר 1987 נכלא על סירובו לשרת בשטחים. 