יש לא מעט נערים בישראל, העתידים להתגייס לצבא בעוד שנים אחדות. אשר עצם המחשבה על המעשים שיידרשו, אולי, לעשותם, מעוררת בהם כבר עתה, בעודם תלמידים בבית-הספר, סלידה ומיאוס - שתי תחושות שהן הזרע (יש יגדירו אותו - זרע הפורענות) של הסירוב - הסירוב לשרת בשטחים הכבושים ואולי אף בצבא בכלל.
לא רק יצחק המקראי נעקד - גם בניו ובני בניו, שושלת הולכת ונמשכת, ואפשר שעוד דורות רבים - עד דור עשירי ואולי אף יותר - ייוולדו תינוקות, אשר רגע צאתם לאוויר העולם הוא גם רגע עקידתם: גורלם נחרץ להיעקד מבטן ומלידה.
"הם נולדים ומאכלת בלבם", כתב המשורר חיים גורי בשיר שכתב על העקידה.
הכיבוש המתמשך עושה שמות גם במי שטרם התגייסו אל הצבא. הוא מאיץ (יש יגידו - שהוא המחולל והמניע) את פרימתו של המרקם החברתי העדין והוא, הכיבוש, פושה כמו חולי ממאיר בכל תאי החברה. פגיעתו רעה משורש.
יש לא מעט נערים בישראל, העתידים להתגייס לצבא בעוד שנים אחדות. אשר עצם המחשבה על המעשים שיידרשו לעשותם, מעוררת בהם כבר עתה, בעודם תלמידים בבית-הספר, סלידה ומיאוס - שתי תחושות שהן הזרע (יש יגדירו אותו - זרע הפורענות) של הסירוב - הסירוב לשרת בשטחים הכבושים ואולי אף בצבא בכלל.
הם נולדים ומאכלת הכיבוש ומארתו בלבם. הם נולדים סרבנים-בכוח.
אפשר וצריך להודות בכנות וביושר: הכיבוש משחית. הוא משחית מידות. הוא משחית את צלם האדם. במציאות כמעט בלתי-אפשרית הוא כופה מעשים בלתי-נסלחים. תוצאותיו הרות האסון ניכרות בזירות שונות, לרבות אזרחיות, אשר לכאורה קשה להבחין בקשר הישיר, הברור והמובהק, בין תופעות שליליות, נפסדות ומכוערות, המתגלעות בהן ובין הכיבוש, אבל קשר כזה חי וקיים.
הכיבוש הופך אותנו גסים. קל- כה קל - גסים. הוא מפוגג את הקשב שלנו איש לזולתו ומקצר את פתיל הסבלנות. הוא הופך אותנו אדונים, אדנותיים. אנחנו ואפסנו עוד. הוא מחולל דה-הומניזציה של הזולת הנכבש, כנוע, צייתן, לא אחת מבועת עד חנופה והשפלה עצמית, ובשלב מתקדים, הרסני יותר, הופכת הדה-הומניזציה של הזולת לדמוניזציה שלו: הוא מצטייר וגרוע מזה - נתפס ומזוהה כדמון, כשד, כחי-זר שמהלך אימים ויש להיפטר ממנו.
הכיבוש משבש את התקשורת בין מגזרים בחברה ואת מהות הקשר הבין-אישי ודפוסיו בתוכם. הכיבוש חודר ומחלחל גם אל מערכות יחסים אזרחיות, מעכיר, מזהם ומחליא אותן. הוא חודר לא רק לסלון ולמטבחון אלא אף לחדר השינה, למיטה עצמה.
הכיבוש עושה גם שמות ביחסים בין גברים לנשים - חיזור רומנטי עדין וטבעי, יפה ומבורך כשלעצמו, הופך לחיזור הגורלי, בחיזור השלילי, בחיזור הפלילי בין גברים לנשים: כרו אוזן לשפה, למבחר המלים, לנימתן. האזינו לשטף המכוער והמבעית של מיניות אלימה ובוטה שמאפיינת לא-אחת את השיח ה"רומנטי" במקומותינו.
מרחק זעום, לא-כלומי לעתים, חוצץ ומפריד בין חיזור אחרי אישה במקומותינו לבין הכאתה: אם היא רק תעז להשיב פנים ריקם או, חלילה, לסרב...
לפני זמן קטן עמדתי, בשקט, כהרגלי, לפני דלת נעולה של סניף בנק מסוים. השעה היתה שמונה שלושים ושתיים בבוקרו של סתם יום של חול. הבנק היה אמור להיפתח לפני שתי דקות. עבור אחדים מהממתינים בקוצר-רוח מופגן זה היה איחור נפשע. התגובות היו נזעמות. האנשים קיללו את יומם של הפקידים. הם טיפסו באיומיהם עד לדרג הניהולי הבכיר ביותר. הם איחלו מיתה משונה ליושבת-ראש הבנק, לאישיות רמת הדרג ביותר בו.
כששומר הסף הואיל לפתוח את הדלת הוא ספג קללות. אני, שנכנסתי ראשון, ניגשתי, שוב בשקט ובמתינות, לא בחיפזון - לא בער לי כלום - אל הפקידה שישבה מול האשנב הראשון, הקרוב לדלת. לקוח מסוים, מילואימ'ניק צעיר, כרסתן ופרוע, אשר משום-מה סבר שהוא היה אמור להתקבל לפניי, שטף אותי בקללות איומות, אשר לא זה המקום לחזור עליהן.
ביקשתי סליחה, אף כי לא היתה שום סיבה לבקש אותה, רק משום שאני יודע שעלול היה להיות מבולע לי, אילו רק העזתי להשיב לכסיל כאיוולתו. ניסיתי להיות חכם במקום שאי אפשר להיות בו צודק (על-אף שהייתי גם צודק משום שהייתי, אכן, הראשון בתור).
אולי זה לא רק הכיבוש. אולי זה אפילו לא בעיקר הכיבוש. אולי זה כלל וכלל לא בגלל הכיבוש אבל זה כן בגלל המאכלת - המאכלת הנעוצה בלב כפגיון; המאכלת האוכלת כל חלקה טובה מבטן ומלידה, משחיתה ומזהמת אותה עד אימה.
