אתמוך התכנסה כנסת ישראל להגן על עצמה מפני פלישתו של בית המשפט העליון אל התחומים הבולטים שבריבונותה, סוף סוף שלוחי הציבור מתכנסים בכדי להגן על אזרחי ישראל מפני השתלטות המערכת המשפטית על השלטון.
בשבועות האחרונים בית המשפט העליון חצה את כל הקווים, ובעיקר עשתה זאת השופטת דליה דורנר שנראה שיש לה רצון עז לבצע מהפכים אחרונים רגע לפני פרישתה.
הבג"צ בדבר הסרט "ג'נין, ג'נין" קבע הלכה מרחיקת בדבר חופש הביטוי ואילו הבג"צים בתחומי הכלכלה תובעים הפקעת הסמכות לחלוקת התקציב לטובת שופטינו העליונים.
בתאריך ה-5.1.04 נקבע שיא חדש ביחסי שלטון בית המשפט. השופטת דליה דורנר ציוותה על הממשלה להשיב בתוך עשרה ימים את התשובה לשאלה הבאה: מהו הסכום הכספי המינימאלי הנדרש לחיים בכבוד?
הדרישה באה בעקבות עתירות שטענו כי הקיצוץ בקצבאות ההכנסה פוגע בכבוד האדם ודבר זה מנוגד לחוק יסוד 'כבוד האדם וחירותו'.
שתי בעיות חמורות עולות:
א. מי יקבע את הפרמטרים? אין מדד מוסכם, וממילא גישת בית משפט לנושא פשטנית ושטחית הרבה יותר מאשר של משרד האוצר.
מה יהיו האילוצים על הממשלה שכדי למלא את המינימום תצטרך
לקצץ בביטחון, במשטרה, ברפואה ועוד?
האם לממשלה לא שמורה הזכות לקבוע סדר עדיפויות?
האם לבית המשפט הסמכות לקבוע את חוק התקציב לפי ראות עיניו?
ב. מדוע רק ברווחה? מדוע לא לחייב את הממשלה לספק ביטחון מינימלי, רפואה מינימלית, 'איכות סביבה' מינימלית, ועוד?
המסר היוצא מהחלטת בית המשפט חמור ביותר, וקשה להגזים בעניין זה. האקטיביזם השיפוטי קפץ לאחרונה מדרגה (בעיקר מאז הבחירות בהן ניצח הימין). מכאן ואילך בית המשפט העליון מכניס עצמו אל אחד התחומים שהוא רשות היחיד של ההתדיינות הפוליטית, אל התחום שהוא לב ליבה של הסמכות הפוליטית. אם בית המשפט מחלק את העוגה התקציבית לא ברור יותר מהו הקו המבדיל בין בית המשפט לבין הממשלה והכנסת.
החלטה זו מצטרפת למספר החלטות שניתנו בחודשים האחרונים ובהם מסתמן הקו החדש של התערבות בית המשפט בתחומו של הממשל הנבחר. אחת מן ההחלטות הללו היתה של השופט חשין מתאריך ה-15.1.04 שבה חייב את המדינה להוסיף תקני כוח אדם במעונות הפנימייה לאנשים מפגרים של אקי"ם. נימוקיו של חשין היו נימוקים מן הסוג הלקוח מעולם שיקול הדעת של הפוליטיקאי:
חוסים עם פיגור שכלי המחכים שעות לאוכל או לרחצה, מטפלים שקורסים תחת עומס ופגיעה באדם עם הפיגור. החלטה אחרת של נשיא בית הדין הארצי לעבודה אסרה הפעלת נמל פרטי של מספנות ישראל אשר קיבל אישור הפעלה כדת וכדין בידי הרשויות ועבר את כל ההליך החוקי, וזאת בשל רצונו של נשיא בית הדין ליצור משא-ומתן בין הממשלה לבין ההסתדרות. בשל הקיצור לא נביא החלטות נוספות.
מכל האמור לעיל, מסתמנת מגמה מסוכנת אשר מוחקת לחלוטין את ההבדלים בין הרשויות ואשר הופכת את מערכת המשפט למחליטה בשיקולי ניהול מדיניות. אם המגמה תימשך, דיוני תקציב המדינה הבא יתנהלו באולמות בית המשפט העליון ולא במקום הטבעי להם.
וכך, לאחר שבית המשפט העליון חצה את כל הקווים ושבר את כל הכלים מתרחש הדבר הברור מאליו, הכנסת נעמדת על רגליה האחוריות בכדי להגן על עצמה.
וכך אומר אהרן ברק על פעולת ההתגוננות של הכנסת: "הכוח מחליף את שיקול הדעת. הכלים נשברים...בביקורת שלוחת הרסן על פסק הדין", לקרוא ולא להאמין.
האיש שהביא במו ידיו למשבר חוקתי חסר תקדים, האיש שבגללו אמון הציבור במערכת המשפט הנמוך ביותר בעולם החופשי, האיש שהפך את בית המשפט העליון למכשיר העבודה של השמאל בישראל מעז להתלונן כנגד תגובת ההתגוננות של הקורבן.
הפוטש השלטוני של השמאל מתנהל כך: התקשורת רומסת את הכנסת והממשלה ובכך מחלישה את הלגיטימיות שלהן בציבור, ארגונים חברתיים שבראשם 'הקרן החדשה לישראל' (שרוב הבג"צים מגיעים ממנה) מנצלים את החלל השלטוני ופונים לבג"צ שוב ושוב, הבג"צ משלים את חלקו בפוטש על-ידי השימוש בכוחו בכדי לעקוף את המערכת השלטונית הימנית.
מי שלא מבין שהמצב הזה יביא להתנגשות אדירה פשוט לא מבין שהשלטון לא יסבול לאורך זמן מצב של פוטש ויגיב תגובת נגד חריפה.
מי שבאמת דואג למערכת המשפט צריך לעצור את השתוללות שופטיה,
מי שבאמת דואג לשלטון החוק צריך להקים ועדת חקירה פרלמנטרית שתחקור את פעילות "הקרן החדשה לישראל" וגרורותיה, אבל צעד ראשון לשיקום מערכת המשפט צריך להיות התפטרותו המיידית של אהרן ברק מתפקידו כשופט וכנשיא ומינויו של נשיא זמני לעליון עד שתקבע הכנסת כללי פעולה שיאזנו את המערכת השלטונית.
מי שהביא במו ידיו, בערמומיות ובהטעיית הכנסת לאורך שנים, למשבר החוקתי החמור הזה צריך לשאת באחריות ולפרוש מייד.
