לאחרונה מצוי בג"צ בעין הסערה. מבקריו הרבים, מכל קצות הקשת הפוליטית, קוראים תיגר על "הסמכות היתירה שנוטל בג"צ במעורבות שיפוטית בעניינים לא לו". כך למשל, חוגי הימין יקבלו על מעורבות יתר במדיניות פוליטית, הדתיים יטענו על מעורבות יתר בענייני דת ומדינה, הביטחוניסטים על מעורבות יתר בהחלטות צה"ל ושב"כ, הכנסת והממשלה על מעורבות יתר בהחלטותיהן, ארגונים חברתיים על אי-הכרה מספקת בזכויות חברתיות וכדומה.
רבים הם הטוענים, כי עתירותיהם של ערביי ישראל וערביי השטחים, של התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית ושל ארגוני הנשים והשמאל, יזכו לאוזן קשבת וליחס מועדף יותר מאחרים. אולם, גם לגופים אלה ביקורת נוקבת על בג"צ ה"מרסן את עצמו", יתר על המידה לטעמם.
יו"ר הכנסת, שרי ממשלה והפרקליטות, קובלים על מעורבות יתר של בג"צ בהחלטות תקציביות: "על בג"צ להגביל עצמו ולא להתערב בהחלטות תקציביות המסורות לרשות המבצעת" וזאת בשל שתי החלטות שנתקבלו לאחרונה על-ידי בג"צ. הראשונה נוגעת לענין "חוק השילוב", המחייב שילובם של ילדים מוגבלים במסגרות החינוך הרגילות, והשניה הוצאת צו על-תנאי, המורה למדינה להגדיר מהו הסכום המאפשר קיום מינימלי בכבוד.
ככל שמדובר בשתי החלטות אלו, אין הביקורת מוצדקת. בבג"צ "חוק השילוב", דחתה השופטת דורנר את טיעוניה של המדינה, שטענה כי חוק זה מעניק למדינה שיקול דעת רחב ביותר, עד כדי הימנעות מהפעלתו, טענה שנהדפה בפרשנות משפטית מקובלת, אשר קבעה כי החוק אכן מעניק לרשות המבצעת שיקול דעת בדבר
היקף יישומו של החוק, אך לא עד כדי הקפאתו ועל-כן הורה בג"צ לתקצב חוק זה בתיקצוב המינימלי הנדרש, בסך 120 מיליון ש"ח לשנה.
על-פי פסיקה זו,
המדינה היא אשר חרגה מחובתה שנקבעה בחקיקה ספציפית רק לאחרונה. לו היה בג"צ מקבל טענה מופרכת זו של המדינה, היה בג"צ מועל בתפקידו ובאותה מידה אם היה מחייב את המדינה בתיקצוב גבוה יותר מן ההערכה המינימלית, אזי ניתן היה לומר כי עניין לנו עם התערבות יתר בשיקול דעתה של הרשות המבצעת.
באשר להחלטת בג"צ בעתירת הארגונים החברתיים נגד הקיצוצים בקצבת הבטחת הכנסה, טרם אמר בג"צ את דברו בצו מוחלט. כל שניתן לעותרים היה צו על-תנאי, המורה למדינה
"ליתן טעם מדוע לא יקבעו סטנדרט לקיום אנושי בכבוד, כמתחייב מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו".
והנה החלטה זו ניתנה רק לאחר שהתברר במהלך הדיונים בעתירה, כי אין בידי המדינה נתון מספרי הקובע מהו הסכום הדרוש למינימום של קיום אנושי בכבוד. האם המבקרים הנכבדים מן הרשויות המבצעת והמחוקקת סבורים כי ניתן לקבל הכרעות כה דרסטיות בדבר חלוקת משאבים לאומית, תוך פגיעה אנושה בשכבות החלשות בהיעדר נתון בסיסי זה? האם ישקיף בג"צ מן הצד, כאשר לנגד עיניו נפרשת תמונה עגומה של כשל מערכות לוגי, בעטיו יירמסו זכויות אנוש, וזאת ללא תשתית עובדתית ראויה? אדרבא, תתכבד הפרקליטות ותתן טעם מוצדק מדוע אין להציג נתון מספרי אלמנטרי זה, כבסיס להחלטות הקיצוצים.
מבקרי בג"צ בביקורתם הנוכחית מחטיאים את המטרה. ערעור כוחו המוסדי של בג"צ, עלול להביא לנזק בלתי הפיך לתקינות המינהל הציבורי. הבה נבדוק את התנהלות משרדי הממשלה, חברי הכנסת, הרשויות המקומיות וגופים ציבוריים וממשלתיים, האם נרצה לשחררם משבט הביקורת של בג"צ? האם נוכל לקיים מדינה ללא תרבות שלטונית בריאה, מדינת אינטרסנטים ומאכערים, בלא מוראו של בג"צ.
ככלל, יש מקום לביקורת בונה על תיפקודו של בג"צ כגון שינוי בהרכבו האנושי, באופן שייצג את שכבות האוכלוסיה לגווניהם, הליך מינוי שופטים דמוקרטי יותר, עידוד שופטים להבעת דעות מיעוט, קביעת הרכבים רנדומלית ללא יד מכוונת מראש, יצירת דיאלוג קבוע בין השופטים ונציגי הציבור, העדפת שיקולי צדק על-פני שיקולים מערכתיים, התחשבות ראויה בערכיה של המדינה היהודית ועוד.
ביקורת ומעקב אחר החלטות בג"צ והתנהלותו, הינם כלים חיוביים והכרחיים להתנהלות תקינה ועשויים לחזק את כוחו המוסדי של בג"צ. אולם, בעידן זה של שחיטת "פרות קדושות", יש לבחון אילו מניעים ואינטרסים עומדים מאחורי הביקורת. ככל שהדברים נראים, מדובר הפעם בהתגוננות בלתי מוצדקת מפני ביקורת שיפוטית, מחשש שמא תכרסם ביקורת זו בכוחם השלטוני של מקבלי ההחלטות ותחשוף את מחדליהם.
__________________ הכותב הוא יו"ר התנועה להגינות שלטונית.