ההשבתה החוזרת ונשנית, עד לא מזמן, של חלקים נרחבים בשירות הציבורי, גרמה לשיבוש מהלך החיים התקין במדינה, להפסדים כלכליים ניכרים ולעוגמת נפש.
אולם מעבר לנזק הגדול שנגרם למשק, השביתה החוזרת ונשנית מהווה בעצם סימפטום לסכנה הרבה יותר חמורה והיא ערעור ההסכמה החברתית הבסיסית, שעל כלונסאותיה עומדת ופועלת הישות הנקראת מדינה.
הפער העצום, שהחל עוד בימי ממשלות קודמות, הממשיך לגדול, בין העשירונים העליונים לבין בעלי המעמד הסוציואקונומי הנמוך, גורם להלכה ליצירת שתי תרבויות סותרות אחת את רעותה, שתי אוכלוסיות שאין ביניהן כמעט כלל מכנה משותף.
חלק גדול מהאוכלוסיה, אנשים שהתפרנסו עד כה בזיעת אפיהם אבל בכבוד, מצאו עצמם אביונים, כמעט גמורים, מול מדיניות האוצר הנוכחית, הנלהבת עד כלות מהקפיטליזם הצרוף, כמעט ללא ריסונים ורשתות בטחון מספקות.
זאת, בעוד האוצר ממשיך בנדיבותו לגבי שכר העשירון העליון: תזכורת אחרונה הופיעה בחודש שעבר: מי שמרוויח 35 אלף שקלים לחודש כנראה זקוק לכסף, ולפיכך יקבל עוד 1,000 שקלים תוספת למשכורת. לעומת זאת, מי שהרוויח עד כה סכום של 5,000 שקלים בחודש, זקוק כנראה לפחות, ויקבל בהתאם - 55 שקלים תוספת.
המודל של מדינת רווחה סוציאל דמוקרטית נותר על הכתב ובזכרונם של חלק מנבחרינו.
ההתפתחות הטכנולוגית הכבירה של השנים האחרונות, לא תרמה לחלוקה סבירה יותר של המשאבים שהתפנו, אלא התנקזה לכיוון אחד בלבד.
המדיניות הנוכחית, הגורמת לאנשים קשי יום להלך במצב חצי דכאוני, מסכנת לא רק את הסולידריות החברתית במתכונתה הקיימת: הניתוק בין העם לנבחריו מצד אחד,ובין חצאי האוכלוסין מהצד השני, מחלחל עמוק עד כדי כך, שהוא עלול לפרום את האמנה החברתית הבסיסית ביותר במדינה נורמלית, זאת שחוברה בידי גון לוק, לפיה כלל האזרחים מוותרים על מקצת מחרויותיהם האישיות מרצון, לטובת הכלל, ובתמורה מקבלים בית מגונן חברתית ואישית, שניתן לקיים בו חיים תקינים ביחד עם כיבוד זכויות הפרט, הגנה על החלשים, יחסי רוב ומיעוט והכרה בסמכות הריבון.
בלי כל אלה ,דרכה של המדינה,לצערי, סלולה אל עבר התהום.
