קיימות כמה סיבות טובות מדוע אסור היה לקיים את עיסקת השבויים עם החיזבללה. די היה בכל אחת מהן כדי למנוע את קבלתה בממשלה.
הסיבה הראשונה והחשובה ביותר היא הפיכתו של נסראללה ממנהיג כנופייה למנהיג אזורי.
אם נסקור את תולדות המלחמה בין ישראל לערבים, נוכל בנקל לראות כי היחידי שניצח את ישראל הוא לא אחר מחסן נסראללה, מנהיגה של כנופייה מאורגנת בת כ-500 עד 700 חברים בלבד, שהצליח במשימה שבה נכשלו כל מדינות ערב בתורן.
התממשותה של עיסקת השבויים הזו תקבע את מעמדו של נסראללה כמנהיג הערבי הבלתי מנוצח הבלעדי, סמל לתקווה שהתממשה להכות סוף סוף את הציונים, ותהפוך אותו למנהיג אזורי שחשיבותו חורגת בהרבה ממעגל כנופייתו הקטנה.
גידולו של גור הנחשים הזה למפלצת, יחד עם זריקת העידוד המורלית לטרור ולמוטיבציה הערבית להשמידנו, עלולה לגבות מאיתנו בעתיד מחיר בלתי משוער, ואף לעודד את הטרור העולמי בכלל.
הסיבה השנייה היא מחיר ביצוע העיסקה העומדת להוות המשך של עיסקת ג'יבריל הידועה לשימצה מ-1985. שחרורם אז של 1,150 מחבלים ורוצחים ש-600 מהם הוחזרו לשטחי יש"ע, עלה לישראל במותם של מאות.
בעיסקה ההיא שוחררו 3 ישראלים, ונרצחו בפועל על-ידי המשוחררים עצמם הרבה יותר. ניתן לומר שחברי הממשלה דאז, שידם הורמה לאישור העיסקה (גם אז שרון הצביע בעד), נושאים באחריות אישית לגורלם של הנרצחים הללו.
עיסקת ג'יבריל היתה הסיבה העיקרית לפריצתה של האינתיפאדה הראשונה, בהוכיחה לערבים שהפשע משתלם. הסכם אוסלו הוא פרי הביאושים המאוחר של האינתיפאדה הזו. שחרורם של מאות מחבלים משול היה אז, ונכון גם היום לנסיון כיבוי של אש על-ידי בנזין.
כך אנו מחדשים ומגבירים אצל הערבים את האפקט האנטי חינוכי של היעדר מחיר עבור רצח יהודים. היעדרו זה של העונש יפריח את ערוגות הטרור, דבר שיתורגם מיד לעוד דם יהודי שישפך.
מוזר שרבים אצלנו אינם מבינים כי חילופי שבויים חיים תמורת גופות, מלמד את האוייב שאין כל צורך להשאיר את שבויינו בחיים.
גופות אינן דורשות מזון, שמירה וטיפול רפואי, ובאין תמריץ מתאים, יעדיף האוייב לשמור את בני הערובה בצורת גופות.
הסיבה השלישית נוגעת לרון ארד. לא יתכן שדיראני ועובייד, שנשבו במיוחד עבור רון ארד, ישתחררו לפניו. דיראני הוא האיש שחטף ועינה אותו. שחרורו הוא עוול מוסרי נוסח מיטב ערכי סדום, וכתם של חוסר צדק הזועק לשמיים.
בעוד רון ארד מעונה ומבודד במשך שנים, נהנה חוטפו מתנאי בית מלון על חשבון קורבנותיו השוטים. ניתן לצלב האדום לבקר אותו, בתאו יש טלוויזייה ועיתונים, טיפולי שיניים, סיוע משפטי, ועוד ועוד. שופט ישראלי דגול קבע שהטלוויזיה שבתאו תהיה בגודל שלא יפחת מ-20 אינטש, ומספר הערוצים לא ירד מ-14. כמו-כן זכאי כבוד הטרוריסט מקורבנו הפראייר לטוסטר, ול-700 שקל לקניות בקנטינה. סמיר קנטאר, הרוצח של משפחת הרן קיבל בבית ההבראה שלנו תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה.
אם, חלילה, רון ארד אינו בחיים, כלומר הוא נרצח בשבי, היה עלינו להסכים למסור עבור גופתו את גופותיהם של דיראני ועובייד, מיד, או כשימותו מוות טבעי- לבחירתם. עד אז ציוו עלינו כללי המוסר הבסיסיים למנוע מהם את המשך החגיגה בבית ההבראה שלנו.
התנהגות כזו מצידנו היתה חובה בסיסית כלפי משפחת ארד וכלפי כל מי שעתיד, חלילה, ליפול בשבי. שחרורו של דיראני יקבע, האם ידע בעתיד כל מנהיג טרור שמי שמתעלל ומוכר שבוי ישראלי ישלם מחיר כבד, או שמא המסקנה היא הפוכה.
ישראל שהשכילה בעבר לחטוף את עובייד ודיראני, ואף שילמה על כך מחיר בפיצוץ בית הקהילה היהודית בארגנטינה, חששה לחזור על המעשה לאחר חטיפת שלושת החיילים. הואיל ולא גבינו מהחיזבאללה מחיר כבד על כך, "זכינו" בחטיפתו של טננבאום.
איפוק אינו כוח, כדברי שרון, איפוק הוא תבוסה ואסון.
במקום להכות מכה איומה את לבנון, סוריה והחיזבאללה לאחר חטיפת החיילים, שקטו המדינאים הדגולים בירושלים על השמרים, לא "הצטיידו" בשבויים נוספים עבורם, והביאו אותנו לדילמה של "הפקרת" טננבאום החי מול רון ארד הנעדר.
ובאשר לטננבאום? היה צריך לחטוף אנשי חיזבאללה למכביר תמורתו, תוך איום על חיי מנהיג החיזבאללה, נסראללה, באם תיפול שערה משערות ראשו.
רק שינוי כזה בכללי המשחק יכול היה לעצור את ההשתוללותו של אירגון של 500 איש שמשטה בנו.
הקו המקשר בין העיסקאות של חילופי מחבלים עבור גופות חיילים לאחר מלחמת יום כיפור, עיסקאות ג'יבריל למיניהם, הנטישה הסיטונאית של סוכנינו הערבים, הבגידה בצד"ל, הפקרתו של מדחת יוסף למוות, נטישתם של פולארד ורון ארד, הוא קו החידלון של המנהיגות הישראלית לדורותיה. לא בכדי כינה בני פלד ז"ל את הממשלות לדורותיהן בשם "ועד קהילה".
התנהגות זו של הממשלות היא התנהגות של מנהיגי קהילה יהודית גלותית חסרת ישע. עם זאת, עושה הגדרה זו עוול לקהילות יהודיות רבות מהסיבה הזו עצמה. להן לא היה צבא או כל כח מגן והן היו נתונות לחלוטין לחסדי המנהיגים והפריצים המקומיים.
על אף זאת, מפורסם המקרה של המהר"ם מרוטנברג שנחטף על-ידי נסיך מקומי בימי הביניים, ונדרש עבורו כופר עתק. היהודים החלו לאסוף את הכסף, אך המהר"ם ציווה עליהם לחדול מכך ולא לפדות אותו. הוא נשאר בכלא ושם מת, אך בכך הצליח המנהיג הקשוח והדגול הזה לגדוע כל נסיון נוסף לסחטנות מרושעת.
איפה הוא ואיפה חברי ועד הקהילה העלובים שלנו שיש להם את צה"ל, חיל האויר ופצצות אטום, והם "עושים במכנסיים" מכל ראש כנופייה עלוב.
חיים ביננו כעת אנשים העומדים לשלם בחייהם את תוצאות "עיסקת החבלה" הזו. לאחר הנסיון המר של עיסקת ג'יבריל, איש מחברי הממשלה לא יוכל להתחבא מאחרי תירוצי "לא ידענו". ידעתם, הוזהרתם ואתם נושאים באחריות כבדה.
כל היצירתיות, התוקפנות, המחשבה המקורית והנועזת של עסקנינו בכנסות ובממשלות באות לידי ביטוי אך ורק בתרגילים, קנוניות ועיסקאות של הגעה לשלטון. כל מו"מ קואליציוני אצלנו מהוה מופת לקשיחות, פיקחות, עורמה ומניפולטיביות.
קורטוב מקשיחותם הבלתי מתפשרת של יוסי שריד, שולמית אלוני, "שינוי", חיים רמון, ושועלי הליכוד כלפי יריביהם מבית, יכולה היתה לחולל נפלאות בכל מו"מ עם האויב, אך תכונות אלו נמסות מיד ונעלמות כשנראה הערבי הראשון באופק.
מכל אלו לא נשאר דבר כשצריך אותן לטובת האינטרסים של המדינה. האם יתכן שמעייניהם של מנהיגינו המהוללים נתונים אך ורק להגעה לשלטון ובהיצמדות אליו?
