מדינת ישראל נמצאת במצב מתמשך של מאבק. המדינה חשופה לסיכונים, חלקם קיומיים, מצד כמה ממדינות עויינות ובראשן אירן. כמו-כן חשופים אזרחי ישראל לפיגועים מצד ארגוני טרור, ובראשם החמאס, חיזבאללה וארגון אל-קאעידה. לכן מקומם להיווכח, פעם אחר פעם, כי כלי תקשורת חוטאים לתפקידם העיקרי - לשרת את הציבור - ובמקום זאת הם פועלים באופן המסכן אינטרסים צבאיים, מדיניים ולאומיים.
פעילות אותם כלי תקשורת נעשית משיקולים מסחריים ו/או משיקולים אידיאולוגיים הנוגדים את טובת הציבור. בשנים האחרונות היינו עדים לכך פעם אחר פעם:
- כמה כלי תקשורת, ובראשם ידיעות אחרונות ומעריב, פועלים בחודשים האחרונים במטרה כמעט מוצהרת: להפיל את בנימין נתניהו מראשות הממשלה. העילה האמיתית לכך: לעצור את עיתון ישראל היום (המתחרה בהם), היוצא לאור על-ידי המיליארדר שלדון אדלסון - המזוהה עם נתניהו. שורה של עיתונאים בכירים מגוייסים להשגת מטרה זו. הממשל האמריקני, ובראשו ברק (חוסיין) אובמה, מנצל זאת היטב בניסיון לכפות על נתניהו וממשלתו הקפאת בנייה גם בירושלים;
- לפני מספר שנים פרסם ידיעות אחרונות פרוטוקולים סודיים ממשפטו של העבריין האידיאולוגי מרדכי ואנונו, תוך חריגה חמורה ומופקרת של צווי איסור פרסום. הפרסומים חשפו סודות ביטחוניים מן המדרגה הראשונה בנוגע לסודות הגרעין. למרבה הצער, המערכת המשפטית והביטחונית לא השכילו אז לפעול למיצוי הדין עם ידיעות אחרונות, עורכיו ובעליו;
- בחודש נומבר 2008 התרענו כאן - בכתבתו של יהונתן הלוי-דחוח, בדבר חומר רגיש בסיווג סודי ביותר על מבצעים של צה"ל, שהודלף לעיתונאי של הארץ, אורי בלאו. התרענו על הסכנה הנובעת מכך למערכת הביטחון בכלל ולחיילי צה"ל בפרט. למרבה הצער, ההתנהלות המופקרת בנושא נמשכה גם לאחר מכן [אורי בלאו יצא מישראל לפני כמה חודשים וטרם שב לישראל];
חופש הביטוי יקר לכולנו, אלא שנראה כי הוא מנוצל לרעה, ומשיקולים זרים, על-ידי כלי תקשורת ועיתונאים. כלי התקשורת אמורים לשרת את הציבור, לכבד את החוק, ולהימנע מפגיעה ממשית וקרובה בביטחון ובאינטרסים של המדינה. למרבה הצער, לא כך נהגו הגורמים הנזכרים לעיל.
