האינתיפאדה השנייה, הידועה יותר בכינוי "אינתיפאדת אל-אקצה", לבשה ופשטה צורה פעמים רבות מאז פרצה, בסוף חודש ספט' 2000. ניתן לאפיין את השלב הנוכחי של העימות הישראלי-פלשתיני כלחימה בעצימות נמוכה, שכן סממני ההתקוממות העממית פינו מקומם לביטויים של לוחמת גרילה וטרור.
התפוררות ה"רשות הפלשתינית" וניצני הכאוס בערים המרכזיות בגדה המערבית, לצד התחזקות ה"חמאס" ברצועת עזה, אינן ראויות להירשם כהישגים המשרתים את ישראל; ברי עם זאת, כי יאסר ערפאת וחבר מרעיו, המיטו אסון על בני עמם, ובכך העצימו את ממדי הטרגדיה של החברה הפלשתינית.
דומה כי אין חולקין על ההכרה לפיה הצד הישראלי אינו חף מטעויות, חלקן על גבול המחדל, בניהול המערכה שנכפתה על-ידי הפלשתינים. בחלוף יותר מ-3 שנים, סביר להניח כי המערכת המדינית/ביטחונית החלה בהפנמת לקחים אופרטיביים ואסטרטגיים, לקראת המשך ההתמודדות, בהנחה שזה יימשך.
רשימה זו לא תעסוק בסוגיית "גדר הביטחון", הן בשל היותה שנויה במחלוקת והן נוכח עובדת יישומו המעשי של הפרויקט, שכבר הוכחה יעילותו ותרומתו הסגולית לצמצום פיגועי ההתאבדות בתחומי ה"קו הירוק". ההתייחסות שלהלן תנסה להציג ב"קליפת אגוז" היבטים ממוקדים בעלי משמעות, שבהם ניכרת מידה של קוצר-יד, מבחינת ההתנהלות המערכתית והתקשורתית של ישראל, מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה.
ההיבט האזורי-אסטרטגי מסתמן, כי מעצבי המדיניות הישראלית טעו טעות יסודית מעצם ההתעלמות מתפקידן המרכזי של מצרים וירדן כבעלות השפעה על ה"רשות הפלשתינית". בירושלים לא התרשמו מן האיתותים ששודרו מקהיר ועמאן, והעדיפו את התווך האמריקני. במבט לאחור ניכר כי היה מקום ליזום את הפעלת הדיפלומטיה המצרית ו/או הירדנית, ובכך היינו יוצאים נשכרים הן במימד האזורי הבילטראלי והן בסיכוי להגברת הסיכויים לקיצור ימיה של האינתיפאדה.
יצוין, כי הגישה השלטת בצמרת המדינית בארץ עדיין נוטה להסתייג מכנות כוונותיה של מצרים בהקשר הישראלי, ולאחרונה אף הוקעה ירדן כמוליכה מגמה אנטי ישראלית פעילה בעניין גדר הביטחון. דווקא כאשר במצרים וירדן עסקינן, בהיותן מדינות מובילות בעולם הערבי ובפרט בהינתן הסכמי השלום עימן, התבקשה רגישות יתר בצידנו, וכן הקפדה שלא "למתוח את החבל" באינטראקציה מולן.
ההסברה מול הזירה הפלשתינית ומול העולם הערבי מדינת ישראל הזניחה (וטרם התעשתה) את ההסברה מול העולם הערבי, ולמעשה הפקירה את המרחב התקשורתי בשפה הערבית לחסדי גורמים עוינים אשר ליבו את האווירה והסיתו את הרחוב הפלשתיני. כלי ממלכתי דוגמת "קול ישראל בערבית" עוקר מנכסיו ובפועל אינו נקלט בשטחי הגדה ועזה. עובדה זו גלויה וידועה, ולא נמצא איש לרפואה שיפעל לתיקון המעוות. זאת אף זאת, דווקא בתקופת חירום זו, נסגרה למעשה גם האופציה הטלוויזיונית בפני מרבית אוכלוסיית היעד בשטחים, עם העתקת שידורי הטלוויזיה הישראלית בערבית מרצועת השידור המסורתית במסגרת הערוץ הראשון, אל ערוץ המזה"ת הלוויני.
ניתן לייחס גילויי הקצנה של ההמון הפלשתיני גם לעובדת העדר החשיפה אל הגרסה הישראלית בהתייחס לאירועים ביטחוניים מקומיים או רחבי היקף. החידלון זועק ממש, בפרט כאשר צצו כפטריות לאחר הגשם, ערוצי טלוויזיה ערביים אשר העניקו על מגש של כסף, במה תעמולתית מן המעלה הראשונה לדוברים פלסטיניים וגורמים ערביים קיצוניים, אשר כיוונו את מסריהם כלפי האוכלוסייה הפלשתינית במגמת דרבון והרמת מורל, ולעבר דעת הקהל הבינ"ל כפלטפורמה מניפולטיבית משוכללת, שעשתה שמות לדימוי הישראלי בעולם.
ההסברה מול דעת הקהל הבינ"ל מחדלי ההסברה הישראלית העסיקו כמעט כל פורום אפשרי וטובי המוחות טרם מצאו את הנוסחה הגואלת שיהיה בה כדי להציל את כבודנו האבוד בניכר.
דומה כי הליקוי הגנרי הישראלי נובע מתחושת "הצדק המוחלט" ומהאמונה שהמציאות תוכיח לעולם מיהו הצד המרושע בזירת ההתגוששות. משום מה קיים אצלנו מעין חסם הבולם יוזמות יצירתיות בעודן באיבן, ואינו מאפשר מיצוי של מערכה הסברתית איכותית ומשכנעת. קטנות האמונה בהתייחס לעוצמתה ומרכזיותה של לוחמת המידע היו בעוכרינו מאז ראשית האינתיפאדה, בשעה שיריבינו הפלשתינים מיקדו מאמץ מושכל מתמשך, תוך ניצול יתרון "עוצמת ה-UNDER DOG".
גם כאשר אהדת העולם הסתמנה ככזו הנוטה לטובת ישראל, בפרט לאחר פיגועי התאבדות עקובים מדם, היה זה בבחינת "הישג" קצר מועד בלבד. פעולות התגובה הישראליות שמומשו מתוך זעם הכאב ולהט הנקם, הסיטו באחת את תשומת לב העולם אל מפגן הכוח הישראלי כלפי אוכלוסיה אזרחית "חסרת ישע". שוב ושוב נמצאנו לוקים בחיפזון התגובה שעלה לנו לא אחת במחיר נזק דיפלומטי והסברתי של ממש.
"הרמת הידיים" בסוגיה זו הסבה לנו נזקי תדמית חמורים; נראה כי טרם מלאה סאת הבאושים שעוד נאלץ לעכל, בעיקר מקרב מדינות וקהילות במערב שנפלו קורבן לתעמולה עוינת ומניפולטיבית. הסקרים שפורסמו לאחרונה באירופה ואשר הצביעו על ישראל כמקור סכנה מוחשי לשלום העולם הם בבחינת "איתות אזהרה" חמור מבחינתנו.
קצרה היריעה מלהכיל את כשלי ההסברה; אולם קשה להיוותר אדישים נוכח הסרבול והעדר המעוף המאפיינים את הגורמים האמורים להוביל את המערכה התקשורתית. כך למשל:
א) הימנעות מניצול הסברתי אגרסיבי ומתמשך של מעצר מחבלים מתאבדים וחשיפת מעבדות נפץ. בראיית דעת הקהל הבינ"ל קיים פער מידע אדיר לגבי מימד זה, ואין הפנמה של משמעות כוונות הזדון של המחבלים ושולחיהם. בנסיבות אלה, מתקשה ישראל לנמק את הצידוק לפעילות סיכול יזומות שהן תוצר לוואי של מעצרים נועזים, רגע לפני פיגוע התופת.
ב) השארת זכות הבכורה לדיווחי כלי התקשורת הפלשתיניים והערביים בסיקור פעולות מבצעיות של ישראל, מנחילה דימוי שקרי של אופי פעילות צה"ל בדעת הקהל העולמית. הגרסה הישראלית המאוחרת, מצטיירת בד"כ כמצטדקת וככזו המטייחת את העובדות.
חולשת הלוחמה הפסיכולוגית השימוש בשיטות ל"פ במצבי לחימה אינו בגדר סוד, בפרט כאשר המדובר בשיטות לוחמה "לבנות" (המזוהות עם הגורם היוזם). מבחן התוצאה במימד זה, במהלך ימי האינתיפאדה, משקף הישגים דלים מדי, למעט אולי במישור הטקטי המוגבל. הכוחות האמריקנים משלבים את הל"פ כחלק בלתי נפרד מתורת הלחימה, וכך הומחש במהלך המלחמה בעירק, כאשר נחסכו משאבים רבים וחיי אדם, כפועל יוצא של שימוש מושכל באמצעים פסיכולוגיים מגוונים.
שוב ושוב מתחוור, שטרם הוטמעו אצלנו לקחים תורתיים במישור זה
וייתכן שהיה ניתן להגיע להישגים טובים יותר בהתמודדות מול הפלשתיניים.
מושכל זה בולט אף יותר בהינתן העובדה שהיריב הפלשתיני עושה שימוש בלתי מבוקר בשיטות ל"פ , וצובר רווחים הסברתיים בלתי מבוטלים.
חסרונו של מסר מנהיגותי מבחנם של מנהיגים בא לידי ביטוי בעיקר במצבי משבר. הציבור הישראלי חווה מזה יותר מ-3 שנים טראומות לא קלות; מצב הרוח הקולקטיבי עכור ולכך מתווסף משבר כלכלי שהוא תוצר ישיר של האינתיפאדה. גם נוכח מעמסה כבידה מנשוא, לא נשבר החוסן הלאומי, אולם ניבעו בו סדקים.
הציבור ציפה ועודנו מקווה למסרים נמרצים ממנהיגיו הן בקונטקסט של טיפוח המורל והן בהיבט של הרתעת היריב. מעשית, כמעט שלא זכורות הופעות קברניטים אשר דיברו אל הציבור ב"גובה העיניים". זאת אף זאת; במעט ההופעות הפומביות ניתן משקל יתר ל"האדרת" האיום הפלשתיני ("אויב אכזר" וכד'), ולחידוד הסיכונים הנובעים מהתרעות נוספות באשר לפיגועים שבדרך. ראוי שהתבטאויות קברניטים תנוצלנה גם כסיוע למאמצים המבצעיים, אם באמצעות מסר תקיף כלפי היריב במצבים נתונים, או כדרבון מנהיגים פלשתיניים להטיף לאנשיהם לחדול מביצוע פיגועים.
תקשורת "בלתי מרוסנת" המרוץ אחר ה"רייטינג" נותן אותותיו גם בסיקור התקשורתי המלווה את האירועים בזירה הפלשתינית. כתבים זריזים מעניקים מעין "הכשר" לדיווחים ממקורות פלשתיניים, מעצם ציטוטם ללא בדיקה עם כוחותינו. מקרים רבים ניכר פער בין המציאות לבין הגרסה הפלשתינית, אולם היה קושי לתקן את נזקי התדמית שכבר נגרמו לנו.
התקשורת הישראלית נושאת באחריות מסוימת להטמעת המושג "חיסול" בתודעה המזרח תיכונית. הקונוטאציה השלילית הנובעת ממונח זה מלווה אותנו עד היום ומקשה על הארגומנטאציה הישראלית בהתמודדות ההסברתית בזירה הבינ"ל והפנימית. אין לשלול את האפשרות כי השתרשות הדימוי של מעין "מערב פרוע", המשתמעת ממה שזכה לכינוי "מדיניות החיסולים", הביא לנביטת זרע ה-סרבנות שעלה על סדר יומנו בעת האחרונה.
התקשורת הישראלית אינה יכולה לרחוץ בניקיון כפיה בהקשר להנחלת "מדד הדיכאון", אם כפועל יוצא של דפוס הסיקור החודרני של פיגועי התאבדות, לוויות הקורבנות וביקורים מציצניים אצל משפחות השכול, ואם בליבוי המשמעות הנודעת למפלס היומי של ההתרעות ה"חמות". הצבר המידע המדווח בכלי התקשורת, מטמיע מסרים אמוציונאליים בתודעת הצופים והמאזינים ומעצב תמונה קודרת המשבשת לעיתים את החשיבה הרציונאלית ומעוררת תחושות של "חוסר-אונים".
לגופם של הדברים יצוין, כי טרם נאמרה המילה האחרונה בהתמודדות האלימה עם היריב הפלשתיני. מוטלת איפוא על הגורמים המוסמכים, החובה להקדיש תשומת לב מיטבית להפקה ויישום של לקחים הנובעים מהניסיון שנצבר במהלך שנות האינתיפאדה השנייה. עוד נכונו לנו מבחנים לא פשוטים בזירה זו במימדים השונים, ונראה כי לפחות מקצת הנושאים שנסקרו ברשימה זו, והוצגו כ-כשלים בולטים, ניתנים לטיפול במגמת תיקון ללא דיחוי נוסף.
