יום קשה עבר על אזרחי מדינת ישראל. לדראון עולם ייזכר יום 29.1.2004. יום של השפלה, של כאב, של זעם ותסכול.
יום שבו אנו נאלצים לראות את נסראללה והחיזבאללה צוחקים ומתחבקים, יחד עם אסירים לבנונים משוחררים - ביניהם מהבכירים שבאויבינו ושונאינו, ולמולנו שלושה ארונות ובהם שלושה חיילים מתים וישראלי חי אחד הנראה כשבר כלי, אשר נרצחו ונחטפו ועונו על-ידי אותו נסראללה ועל ידי אותו חיזבאללה.
יום שבו אנו צופים בדממה בחיוכי ערפאת ושמחת הפלשתינים באסירים המשוחררים, וקוברים 10 נרצחי פיגוע מחריד נוסף, קורבנותיו של אותו ערפאת ושל אותם פלשתינים.
יום שבו נשברים שיאים. יום שבו משרד החוץ מפרסם בגלוי תמונות זוועה מן הפיגוע ורשת RTL הגרמנית קושרת את המחבל ישירות לעראפת ולכספי האירופאים והגרמנים (לקול מחאתו המנומסת של יגאל רביד בערוץ 1 - "אנחנו עוד לא בטוחים").
יום של חולשה. יום של תחושת כניעה. יום של הרגשת הפסד. אין ספק, זהו אחד מרגעיה הקשים ביותר של האומה בשנים האחרונות, וידענו בהן לא מעט רגעים קשים. חוסר אונים פושה בכולנו, ובטחוננו מתכרסם. אין היום ימין או שמאל. החשש, הפקפוק והצער אינם מבחינים היום בין תפיסות עולם פוליטיות, ומשתכנים בנפשות כלל הציבור המבולבל.
אבל דווקא משום כך ייתכן והוא ייזכר בהיסטוריה הציונית כיום של נקודת מפנה. כיום של כוח. כיום של התחזקות והתעלות. הכאב, שכבר עומעם והוקהה בנו וכבר הפסקנו לחוש בו, כעת מתפשט באיברינו מחדש. הוא עשוי דווקא להקנות בנו את אותו חפץ חיים שדומה ואיבדנו. הזעם העצור, שכבר מזמן לא חשנו, עשוי להיות תחילתה של יוזמה, שכבר כמעט ושכחנו את טעמה. התסכול הגדול, שכבר התרגלנו לחיות איתו, אבל היום שוב היה לנו לזרא, עשוי להיות סימנה של נחישות שלא לקבל יותר את גורלנו.
שהרי זהו יום של הסכמה רחבה. של קונצנזוס. הכאב מאחד אותנו ומבהיר לנו את המטרה: שלא להחלש יותר. שלא להדרדר. שלא לוותר.
רק מיעוט סהרורי רואה ביום זה כלי לניגוחו של רה"מ, שעמד בפני דילמה שאין לה פתרונות ושאיש מאיתנו לא היה מאחל לעצמו, בעיקר מפני שבאמת איננו יודעים כיצד היינו מכריעים.
רק לטיפשים פתרונות ברורים ביום זה. ביום זה כולנו כואבים, וכולנו ניתלים באין ברירה בתחושת הסיום של המשפחות שסוף סוף יהיה להם קבר. כולנו היום לא בטוחים. וכשלא בטוחים נאחזים זה בזה ומבינים שאין ברירה: עלינו להיות ערבים זה לזה.
רק מיעוט סהרורי שומע ניצני שלום ביום זה. שחרור אסירים כמחווה כבר הפך מזמן לבדיחה תפלה. כל האסירים, כל הנואמים, כולל אותו נסראללה, הסבירו כי חובה לחטוף עוד ישראלים וכי האלימות משתלמת יותר מהמו"מ. נסראללה מצא גם מקום לשלב בדיחות על אותם חיילים שחזרו בארון, איך חוטפיהם השתמשו בקצת יותר מדי כוח, אבל בפעם הבאה, הבטיח, "נביא אותם חיים". גם הפלשתינים הבהירו היטב מה מצפה לנו בהמשך בעזרת אוטובוס קו 19, ממש ליד בית ראש הממשלה.
לרוב הגדול התברר היום סופית שהחיזבאללה צודק, שערפאת צודק, שיאסין צודק, שסדאם צודק. המזרח התיכון לא סלחן ולא רחמן. הוא לא רציונלי ופוליטי, אלא שונא שנאת מוות ואידאולוגי. רק מטורפים הזויים שרים שירי מוות ומאיימים בזמן חילופי שבויים במתים, ועוד כשזכו לקבל תמורה שכזו. רק שטופי תאוות דם והרס חוגגים את שוב אסיריהם, מבלי שנתנו תמורה כלשהי, לקול הנפץ של עוד פיגוע בחפים מפשע.
היום, יותר מתמיד, ודווקא מתוך התבוסה, מתוך הצער, מתוך דממת המהססים, התבררו מחדש, אחרי שכבר הצליחו לנטוע בנו פקפוקים ושאלות, ההבדלים שלא ניתן לגשר עליהם שבינינו לבין שכנינו.
ולכן דווקא יום זה עשוי להיות מבשרו של שינוי. יום של זקיפות קומה. יום של כיוון חדש. יום של נחישות שנזנחה ועוז שנחלש, המקימים עצמם מעפר ואפר הנרצחים ומחזירים את הבטחון בצדקת הדרך וחובת הפעולה לידיים הנכונות.
מי ייתן ומיום זה יהא ברור לכל שלא נסכין עוד לאיומים, לחטיפות, לרצח, לטרור, לפיגועים, למרגמות, לפגזי הנ"ט והנ"מ, למטענים, למשחקי הלשון, לשקרים ולהסתה, לשקרים, למתאבדים, לנבלות ולעוולות.
מי ייתן ולא נסכין עוד עם תופעות ההזדהות עם הטירוף שסביבנו, טירוף תודעתי בו מספיק להיות יהודי כדי להיות מועמד בדרגה אחת, או אפילו בדרגה פחות, עם טרוריסט. מי ייתן ולא נקבל עוד את תופעות האיבה העצמית, המזדהה עם הרשע והאוולת הברורים כל כך היום. מי ייתן ולא נרצה לחיות עוד עם אלו ששמו לעצמם לקדם את מטרתם של תאבי דמנו ושואפי קיצנו, אשר חוסר המוסריות השורשית שלהם, ואיתו המוסריות העקרונית שלנו, אינם ניתנים עוד לספק.
מי ייתן ויום זה יהיה היום האחרון של התגובות הפרופורציונליות וההכחשה העצמית. מי ייתן ויהיה זה יומה האחרון של הסובלנות המקוללת והסבלנות המבישה והמבינה כלפי שונאינו ואויבינו.
מי ייתן ויום זה יעורר את תחושת הצדק הטבעי של כל אחד ואחד, ויעמיד בפניו, כאמת שאין להפנות ממנה מבט יותר, את צדקת הציונות ונבלת אויבייה האכזריים והציניים. יום שבו, מתוך תחושת שותפות ואהבה, הוויכוח חוזר להיות פנימי, ולא מוחצן יותר לקול השמחה הפלשתינית, האירופאית והפוסט-ציונית. יום שבו הקונצנזוס חוזר להיות קודם כל מה שטוב לנו, ולא מה שטוב להם. משום שמה טוב להם - את זאת ראינו היטב היטב היום.
מי ייתן ויום זה של חולשה יהפוך ליום של תקומה מחודשת. יום של ערבות מחודשת. יום של עוצמה.
