נכנסתי לאתר של משרד החוץ בכדי לראות את הקטע המצולם מן הפיגוע שהיה ברחוב עזה, הסתקרנתי לראות את מידת הנועזות של משרד החוץ, בעבר ראיתי מראות אלו גם במציאות הירושלמית וגם באתרי האינטרנט ורציתי לבדוק כמה משרד ממשלתי הולך להיות נועז.
למען האמת משרד החוץ לא הגזים במיוחד, ועדיין המראות קשים גם לעם שהטרור ריטש את הכושר הרגשי שלנו.
בוויכוח בעד ונגד פרסום התמונות נטיתי דווקא להיות בעד, חשבתי שאולי כדאי לשחק את משחקי האנטי-גיבור שהפלשתינים משחקים, אמרתי לעצמי, מה כבר יש להפסיד.
לאחר זמן מה התעשתתי והבנתי, כי הסיבה שאין לנו מה להפסיד היא שכבר איבדנו את הכול, איבדנו אפילו את הכבוד העצמי שלנו.
מצבה של ישראל דומה מאוד למצב היהודי הגלותי, התגובות שלנו להרג יהודים דומה באופן מדאיג.
מה שהביא אותי להתעשת היה שהעובדה שנתקלתי בספר שירים של ביאליק, וזה הזכיר לי את שירתו על הטבח בקישינב, וזה הזכיר לי את הקטע האחרון של "בעיר ההרגה" וזה הזכיר לי את התמונות של משרד החוץ.
לאחר שבמשך עמודים רבים ב"בעיר ההרגה" מבכה ביאליק את העליבות היהודית שמתבטאת בחוסר אונים מוחלט אל מול אלימות מסיים ביאליק בזעקה על התגובה היהודית, וכך הוא כותב:
"לבית הקברות, קבצנים! וחפרתם עצמות אבותיכם
ועצמות אחיכם הקדושים, ומילאתם תרמיליכם
ועמסתם אותם על שכם ויצאתם לדרך, עתידים
לעשות בהם סחורה בכל הירידים;
וראיתם לכם יד בראש דרכים, לעין רואים,
ושטחתם אותם לשמש על סמרטוטיכם הצואים,
ובגרון ניחר ובשירה קבצנית עליהם תשוררו.
וקראתם לחסד לאומים והתפללתם לרחמי גויים,
וכאשר פשטתם יד תפשוטו, וכאשר שנוררתם תשנוררו".
השיר נכתב בתשרי תרס"ד ואנחנו נמצאים היום בשבט תשס"ד, 100 שנים של מהפכה ציונית הביאו אותנו שוב פעם לשטוח את בשר אחינו הקרועים בפני הגויים ולצפות לרחמיהם, והפעם בחסותו של משרד חוץ, כלומר מחלות הגלות קיבלו אופי מוסדי.
100 שנים לא הצליחו להוציא מאיתנו את רעל הגלות.
