בשנה האחרונה הגיעה כמות השביתות במגזר הציבורי לשיאים חדשים. חישובי איגוד לשכות המסחר וחישובים הנשענים על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מצביעים על כך שכתוצאה מן השביתות המרובות איבדנו תוצר בסדר גודל של מעל למיליארד דולר. כן גם אבדו יותר מחצי מיליארד דולר במיסים וכשישה עשר אלף מקומות עבודה.
גם דוח חריגות השכר של משרד האוצר מציג תמונה עכורה ועגומה. מתברר כי ישנם פועלים רבים מאוד המרוויחים כמו בכירים שבבכירים. אמנם חובה לשלם לפועל שכר הוגן וראוי, אבל כאשר מאות פועלים ומנהלי עבודה פשוטים מרוויחים שכר של מנהל בכיר ביותר בחברת הייטק מצליחה, זוהי שערוריה. דוח חריגות השכר מציג עמודים על עמודים של עובדים רגילים, ללא השכלה או הכשרה מיוחדים, המקבלים שכר של יותר מ-40,000 ש"ח בחודש, עליו יש להוסיף עוד את עלות המעביד, שבחלקה מופרשת גם היא לעובד. צריך לראות כדי להאמין, להבין, ולהפנים (הדו"ח נגיש באתר האינטרנט של משרד האוצר).
כל טענות הנגד הבאות להכשיר את השרץ מגוחכות. למשל, טוענים אנשי ההסתדרות, החריגים הם בעיקר מינויים פוליטיים, ויש גם חריגות של שכר נמוך מדי. מאה אחוז. קיבלנו את הטענות. כעת מה? נורמת השכר המופקע מוצדקת? ההיפך הגמור. דווקא מוצדק יותר להלחם בתופעה, שכן היא מוכיחה כי מקבלי שכר זה אינם ראויים לו וכי היא גורמת לפגיעה בעובדים חלשים.
הבעיה היא שבשנים האחרונות הפכה "קופת האוצר" לתרנגולת מטילת ביצי זהב בעיני הציבור הכללי וציבור העובדים. זאת משום שניהול לא אחראי על-ידי הממשלה והכנסת (והרשויות המקומיות), הביא לחלוקת קצבאות אדירות ומשכורות עתק, שלא היה להם גיבוי כלכלי ממשי. לכן האחוז היחסי של הקצבאות והוצאות השכר בישראל הוא מהגבוהים בעולם.
עמדת הציבור חסר המעש מפתיעה למדי. השביתות ההרסניות עוברות בשלווה. הציבור סובל ושותק. עושה רושם שהוא מקבל את העמדה כי לאוצר יש כסף ולגיטימי ללחוץ עליו דרכנו כדי להנות ממנו.
זו עמדה שיש לשרש ולעקור מן היסוד. הכסף אינו של האוצר. הכסף הוא של המדינה. רובו הגדול מגיע ממיסים שאנו משלמים. זהו כספנו אנו. אנו משלמים את המשכורות המנופחות, אנו מכסים על גרעונות של אוניברסיטאות ושל רשויות המפזרות כספים במשכורות ופרויקטים מיותרים.
"קופת האוצר" האמורה, בניגוד לקופות שאר המשרדים, איננה קופתו של משרד האוצר. זוהי קופת האנשים העובדים. כמעט כל שקל שם הוא שקל שנלקח מאדם עובד, ומי שאחראי עליו חייב להזהר שבעתיים לפני שהוא משתמש בו, שמא המטרה אינה ראויה דיה, שמא נלקח לשווא. אין כאן כל קשר לשאלה על מה מוציאה הממשלה כסף ומה מידת ההסכמה הפוליטית לתקציב (כלומר, מהיכן אפשר לקחת כסף). גם אם היה לממשלה עודף, היה צריך להשאירו אצל האזרח העובד, ולא לחלקו למי שיש לו לובי או הוא מאוגד דיו. זהו עניין מוסרי וערכי, לא פוליטי.
לכן אסור לראות במאבקים המתנהלים סכסוך בין ההסתדרות או העיריות לממשלה והתעשיינים. הסכסוך הוא איתנו. התעשיינים מייצגים את עצמם בלבד. ההסתדרות נלחמת על כך שאנו נשלם יותר לעובדיה, גם העשירים (דרך ההתנגדות להפרטה ולשינוי הסכמים). היא לוחצת על האוצר, אבל אנחנו הכתובת. אנחנו הרוטשילדים. הממשלה היא היחידה המייצגת אותנו, את מי שמשלמים בסוף. עלינו לגבות אותה בפועל, אחרת אנחנו נהיה המפסידים הגדולים.
אבל החודש הגענו לשלב חדש בסולם האבסורד. ראשי הרשויות עצמם שובתים, מפגינים מול משרד האוצר, ומתכוונים להשבית שרותים למממניהם משלמי הארנונה. הרשויות מלינות שכר והעובדים וראשי העיריה באים לאוצר (אלינו) ודורשים עוד כסף. אגב, דוח השכר מגלה חריגות גם ברשויות שהפסיקו לשלם משכורות. מבחינתם זה בסדר. הם לא דורשים מאיתנו, אלא מ"קופת האוצר".
אבל זו הקופה שלנו. ראשי הערים בזבזו את כספנו, וכעת מאיימים: או שתסבלו ותתנו עוד, או שתסבלו ולא תקבלו שרותים. כלומר, אנחנו נדרשים לשלם עוד כספי בזבוזים למי שבזבז את כספנו מראש, אחרת יעניש אותנו. אלא שגם אנחנו יכולים להעניש. כשראשי עיר אינם ממלאים את חובתם כנבחרי ציבור ונכשלים ניהולית, ואז דורשים מאיתנו עוד מכספנו ומאיימים עלינו, עלינו להדיחם בבחירות הבאות.
אם הדחתו של ראש עיר שובת תהיה ברורה מראש, יגלו לפתע ראשי העיריות שתוכניות הייעול השונות המוצעות להם הן אולי אפקטיביות. אולי, כאשר תהיה סכנה לכסא, לפתע יימצא בין הכסף הרב שהם מזרימים בניהול שערורייתי, כושל ומלא "קומבינות", פתרון אפשרי המגולם בניצול משאבים נכון, תוך מהלכי איחוד עם רשויות אחרות וצמצום הוצאות. אולי אם יהיה להם ברור המחיר של הניצול הפוליטי של העובדים הפשוטים על-ידי הלנת שכר מתמשכת, נהיה פטורים ממראות הקושי והמצוקה אשר ראשי הרשויות הם האחראים הבלעדיים והישירים להם.
למעשה, ישנם כאן עוד שני טעמים חמורים יותר לפגם. האחד הוא שהעיריות סרבו לקבל רפורמות ושינויים שהיו מונעים חלק גדול מן המצב הנוכחי רק לפני כמה חודשים. הם הפעילו לובים פוליטיים ולחץ מתמשך ועשו מהומות כדי לסכל את התוכנית. אלא שכעת מתברר לבושתנו שנבחרי הציבור שלנו, ראשי העיריות, הטעו אותנו. הם סרבו להתאחד ולהתייעל, ונתנו הרגשה שאין שום צורך דוחק בצעדי הממשלה, כביכול סתם נטפלים לעיריות היעילות, ובאותו זמן הלינו שכר וצברו חובות בבנקים. זוהי מעילה באמון.
אבל הנקודה העקרונית והחשובה יותר היא שאין לנבחר ציבור זכות כלשהי להשבית או לשבות. כמו שחברי כנסת ושרים אינם יכולים לשבות, כך גם לנבחר ציבור ברמה המוניציפלית אסור לשבות. על נבחר ציבור שאינו יכול למלא את חובותיו לעזוב ולפנות מקום למי שיכול. הוא אינו רשאי להחזיק את האזרחים שבחרו בו בגרון, ולסרב לתת שרות, אשר בשבילו נבחר, עד שישיג הישג כלשהו מן הרשות הנבחרת האחרת.
זהו אבסורד שאין לו אח ורע בעולם. רק בישראל יכול עובד ציבור נבחר להתייחס למוסדות הנבחרים האחרים ולאזרחים שבחרו אותו כאילו היו מסחטת כסף לגיטימית ולישון טוב בלילה. זוהי שחיתות נורמטיבית שלא הכרנו כמותה, והדרדרות גדולה וחסרת תקדים בעקרונות המנהל הדמוקרטיים. ישנה כאן מעילה מוחלטת באמון שקיבל מהציבור ובחובתו כלפיו. הוא קיבל מנדט לנהל במנהל תקין וישר כשטובת הציבור מול עיניו. במקום זאת הוא סוחט את הציבור לטובת העירייה שאותה הוא לא מצליח לנהל. ההוכחה הטובה לכך היא כמובן העיריות המעטות המנוהלות למופת - הן סותמות את הפיות לכל הטוענים שהעיריות אינן מקבלות די תקציב. יש בין עיריות מעטות אלה, אגב, גם עיירות פיתוח. כך שלא מדובר רק בחזקים.
עלינו לשאול מה השלב הבא בסולם האבסורד? מה עוד נהיה מוכנים לקבל? מפלגה שתשבות ולא תשתתף בדיונים בכנסת עד שיתקבל חוק כלשהו שאין לה רוב בשבילו? ממשלה שתשבות ותסרב למשול עד שבג"צ יקבל איזו פסיקה?
ברור שאין לציבור על מי לסמוך כאן. בית המשפט כבר הוכיח שהאיגודים והמאוגדים חשובים לו יותר מן הציבור המשלם. העיריות וראשי הערים הם ברובם מנהלים גרועים ואנשים חסרי ערכים דמוקרטיים. על ההסתדרות לא צריך להרחיב את הדיבור, האמת ברורה וגלויה לכל מי שהפוליטיקה לא הורסת אצלו את כל עקרונות המנהל התקין. הלחץ חייב לבוא מאיתנו. מובילי המאבקים נגדנו תלויים בנו בסופו של יום. אסור להשאיר את הזירה לממשלה בלבד. צריך להבהיר שגם לארנקנו יש תחתית. אנחנו יודעים. רובנו מגרדים אותה.
