בשבוע שעבר התקיים בבית המשפט העליון דיון בפני השופטת אסתר חיות בנוגע להמשך מעצרי המנהלי, בו אני נתון מזה למעלה מארבעה חודשים. בעוד כחדשיים אמור שר הביטחון להאריך את מעצרי המנהלי בעוד חצי שנה, ולאחר מכן לעוד חצי שנה וחוזר חלילה.
כדי שבית המשפט העליון יאשר את המשך המעצר, נזקקו אנשי המחלקה היהודית בשב"כ להציג בפני השופטת חיות חומר מודיעיני חדש, זאת בנוסף על החומר המודיעיני ששימש עד היום לשם החזקתי ללא משפט וללא ראיות מאחורי סורג ובריח.
הפעם הגדילו מפעיליו של הפרובוקטור אבישי רביב לעשות, והציגו בפני ביהמ"ש העליון, כמובן בדלתיים סגורות, מבלי שאהיה נוכח ומבלי שתהיה לי זכות טיעון, "חומר מודיעיני" "שמוכיח" לא פחות ולא יותר... שאני מנסה להוציא אל הפועל מבין כתלי בית הסהר, פעילות טרור כנגד האוייב הערבי.
האמנם?!
מאחר וניסיון העבר לימד אותי שאנשי המחלקה היהודית בשב"כ אינם בוחלים בשום אמצעים על-מנת להתנכל לי, הקדמתי תרופה למכה והעליתי בפני ביהמ"ש עובדה קטנה מאוד אך חשובה ביותר: מיום מעצרי ובמשך שלושה חדשים הוחזקתי בכלא אשמורת בבידוד מוחלט, ללא ביקורי משפחה וללא אפשרות לשוחח בטלפון עם איש. בתום שלושת החודשים הועברתי לכלא אשקלון וגם כאן נאסר עלי להתקשר בטלפון, למעט לאישתי ולאימי וגם זה לזמן מוקצב ומועט.
גם ביקורי משפחה אינם מתקיימים, זאת מפני שבהוראת אנשי המחלקה היהודית בשב"כ, שבעת ילדיי ואשתי "זכאים" לראותני פעם בשבוע למשך 45 דקות (דהיינו 5 דקות לאדם). ומאחר ואיננו מוכנים ליחס המחפיר, שאפילו מחבלים אינם מקבלים, בפועל אינני נפגש עם בני משפחתי.
שאלתי את השופטת: "אם כן, הכיצד ייתכן שמוגש חומר חדש בענייני זאת שעה שלא היה לי קשר עם העולם בכלל. או שמא שוחחתי עם קירות תא הבידוד והסתתי אותם לבצע פעולות נקם בערבים?".
מענה לשאלתי לא ניתן, אך גבות (השופטת) הורמו גם הורמו.
והנה השבוע שלחה השופטת המכובדת את החלטתה הבלתי מפתיעה לחלוטין בה היא אישרה את המשך החזקתי במעצר מנהלי. כל זכר לשאלותיי שניסרו את חלל האויר, לא היה בהחלטתה של השופטת חיות. להיפך! היא אימצה בשתי ידיים את שקרי המחלקה היהודית וכתבה כלהלן: "המערער מוסיף ופועל לקידום ולמימוש מטרותיו הפסולות אף ממקום מעצרו".
וכך, במחי יד ובקלות בלתי נסבלת, הפך בית המשפט העליון לשותף לשקרים של אותם אלה שלא היססו בעבר לשבש ראיות בפרשיות קו 300 ונאפסו. שהרי כל בר-דעת מבין שבמצב בו אני נתון לא יכולתי, גם לו רציתי, לפעול לקידום מטרותיי.
אין זו הפעם הראשונה שבתי המשפט בישראל מכסים על ערוות מפעילי הפרובוקטור אבישי רביב. אך לפני חצי שנה עצרו אנשי המחלקה היהודית בקול תרועה רמה עשרה אנשי גבעות בטענה שהם המחתרת היהודית החדשה. עשרת העצורים הובאו פעם אחר פעם לבתי המשפט השונים, אם להארכות מעצר ואם לערעורים. פעם אחר פעם מעצרם הוארך וערריהם נדחו.
כזהו היה המקרה של סלע תור: יומיים לפני ששוחרר על-ידי השב"כ בקול ענות חלושה, התקיים דיון בבית המשפט המחוזי בירושלים בערר שהגיש נגד המשך מעצרו. השופטת שדנה בערר דרשה מעורך דינו של תור לחזור בו מן הערר. כשהתעקש עו"ד דורון ניר-צבי שלא לחזור בו, הטיחה בו השופטת כהאי-לישנא: "סלע תור הוא ראש הפירמידה! השב"כ הציג לי את מלוא התמונה עליו ואתה מבקש לשחררו?" כאמור, יומיים אח"כ שוחרר סלע תור חפשי ומאושר וללא כתב אישום.
כן, כך נוהג שירות ביטחון כללי במדינת ישראל, ממציא מידעים, מפברק ראיות ומהלך אימים על בתי המשפט בסיפורי זוועה על ראש פירמידה, ובמקרה שלי: על "מוח" ו"רוח חיה".
לכך כבר התרגלנו, וכולנו יודעים מיהם אנשי המחלקה היהודית. אולם הסימביוזה שנוצרה בין השב"כ לבין בתי המשפט, היא-היא המסוכנת. כי אם זהו המצב ובתי המשפט בישראל, במקום לשמש כזרוע ביקורתית וכפה לעצור מנהלי אשר אינו יודע מהן הראיות נגדו ומה אומרים עליו בחדרי חדרים, משמשים כחותמת גומי וכעלה תאנה לשקרים והמצאות.
ואנחנו אנה נפנה??
