פעם, בימים הרחוקים של "ארץ ישראל היפה והטובה" - במרכאות ובלעדיהן - כשהיינו מדינה מסודרת ורובנו ככולנו היינו שבעים, כאשר ילדה אחת קטנה מבית-שאן חרצה והודתה נוכח פני האומה, קבל עם ותקשורתו, "אני רעבה" - נעו אמות הספים, לבבות רעדו ורחמים נכמרו. משפטה הנוקב, המצמרר באותה עת, של הילדה הרעבה חדר אל הלבבות וחלחל אל כל אחד מחדריהם ואל כל אחת מעליותיהם.
היום גם עוני מחפיר, עוני עד כדי פת לחם (כלומר - חרפת רעב) אינו מרעיד עוד לבבות ואינו מחריד מנוחות, אולי משום שהאוזניים נאטמו, הלבבות קהו וגסו; אולי משום שמידותינו האנושיות הושחתו לבלי הכר; אולי משום שהעוני מתרבה ומתפשט כמגפה; אולי משום שכולנו התעייפנו ורובנו התרוששנו. אולי בגלל כל אלה ועוד הרבה מלבדם.
הילדה מבית-שאן, כיום היא בוודאי כבר אישה, שהמחישה את משמעות הביטוי חרפת רעב בימים שבהם עוני נחשב במקומותינו לתופעה שאינה שכיחה כלל ועיקר - ואולי רק משום שהתקשורת לא היתה כה חודרנית, כה רמת-קול וכה תהודתית - נחשבה ליוצאת דופן, לחריגה. אנשים סירבו להאמין כי ייתכן רעב במקום כל שהוא ממקומותינו. בשעתה היא היתה היחידה - אולי היו עוד אחדים מלבדה, בכל מקרה הם היו מיעוט שולי, זעום וזניח, מיעוט בטל - שהעזה להודות ברעבונה. כיום, במבט לאחור, ברור כי היא בסך הכל הקדימה את דורה.
כיום, רבים רעבים. רבים נוברים במכולות האשפה המצחינות, העמוסות לעייפה בשאריות יום שוק ארוך, ונוברים בתכולתן כדי לשלות מהן דבר-מה ראוי, גם אם בדוחק ובמיאוס (וגם אם אינו ראוי!) למאכל אדם.
במדינה שבה אנשים הופכים, לאור היום ובמחשך, לחתולי-אשפתות, אשר מהות קיומם היא עצם הישרדותם, אוי ואבוי לכל תושביה.
"לאן נוליך את החרפה"? שאל המשורר. אני, בפרוזה יבשה, לא יודע לאן נוליך אותה, אבל נדמה לי - אם יורשה לי - שאני מסוגל לזהות אחד ממקורותיה.
גרעין החרפה, שממנו לא צומח כאן, במקום היבש והצחיח הזה, עוד אף לא ניצן אחד זעיר של בושה, טמון באדמה הרעה של המקום האכזר הזה הקרוי מדינת ישראל, זו שאין בה עוד זכר לתפארת.
חרפת פת הלחם מחריפה ומתחדדת בתקופה שבה מודיעים על ייקור המרכיב העיקרי שלו (קמח) וממילא גם להאמרת מחירו.
לא ירחק היום, שבו אפילו כיכר לחם שחור אחיד תהיה בבחינת מותרות על שולחנותיהן של לא מעט משפחות.
לא ניתן עוד לטשטש את חומרת התפשטותו המואצת של העוני, הפושה במקומותינו כמו חולי ממאיר, סופני, בחברה שתש בה כוח הנוגדנים שלה והיא אינה מחוסנת עוד בפני שום רעה חולה.
לא ניתן להכחיש תופעה זו גם אם הארסיים שבמותחי הביקורת יידו בי אבנים ויקלעו בי חצים רעילים בניסיון לפגוע בגופו של טוען (שמאלני משוגע) במקום להתמודד עם מהותו של טיעון.
עם התפוררותם ולמעשה - קריסתם של שירותי הרווחה, נזקקי-סעד רבים מושלכים בעל כורחם אל הרחובות שאין בהם תשובה לשום שאלה קיומית. אנשים חסרי הגנה שייפלטו חסרי כול אל הרחובות עלולים להפוך גם את חיי מי שספונים בבתיהם לגיהינום.
האם לא ירחק היום שבו העוני יהפוך מבעייתם הבלעדית של העניים גם לבעייתם של העשירים?
איתות ראשון, שגלומה בו תשובה חלקית לשאלה זו, ניתן לאחרונה כאשר קומץ חלכאי ירושלים (עיר ענייה להחריד) ונדכאיה, ניתקו את זרם המים בבתיהם של משפחות אמידות המתגוררות בשתי שכונות יוקרתיות בעיר. היה בכך רמז.
איתות מבשר רעות לקראת הבאות. היה בכך איום. מקדמה על חשבון דמים שנפתח זה מכבר.
במדינה שבה נגזלת מאדם הבסיסית שבחירותיו מעצם היותו אדם - לאכול לחם ולשבוע ממנו, שום תסריט-אימה איננו בבחינת מדע בדיוני. במובן מסוים העתיד הרע והמר הקדים לבוא. במובן מסוים הגיהינום כבר כאן.
