בטרם אפתח בחיבור זה, אציין כי בשנה השלישית או הרביעית ללימודי המשפטים שלי זכיתי לשבת בקורס שהעביר השופט שלי טימן. זה לא נאמר בציניות - זה אחד הקורסים שאני זוכר במיוחד לטובה, בזכות מרצה מעניין ומשעשע שלא היה מוכן להתפשר על ההסבר הפשוט באף שאלה.
אז יכול להיות שאם אי פעם אגיע אל השופט טימן כנאשם (חלילה), הוא ייאלץ לפסול את עצמו. למרות זאת, אני מרשה לעצמי להגיב לפסק דינו שפורסם, בנוגע למהמר הכפייתי עופר מקסימוב.
אחד הסממנים הבולטים של הדיונים אצל השופט טימן, הינו חוסר סבלנות רבה לעורכי דין שהגיעו לדיון מבלי לעשות את שיעורי הבית. עורכי הדין פלדמן ונהרי, פליליסטים מנוסים מאוד, הגיעו לדיונים מוכנים. למרות זאת, לא בטוח שאפילו הם חשבו שיש הרבה שניתן לעשות למען הלקוח שלהם, שכבר הופלל, אך למרות זאת המשיך לשקר לשופט בלי לחשוב פעמיים.
בסופו של יום, הרשיע השופט טימן את עופר מקסימוב בעבירה של גניבה בידי עובד, בהתאם לסעיף 391 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וזאת חרף העובדה שאחת הדרישות הבסיסיות שקבע המחוקק היתה כי מבצע עבירה זו יהיה עובד.
עד כמה שידוע לי, עופר מקסימוב לא עבד בבנק המסחר לשניה אחת בחייו. האם זו היתה כוונת המחוקק?
קשה שלא להשתכנע מנימוקיו של כבוד השופט שלי טימן, שבפסק דין מפורט ומנומק המשתרע על פני כ-140 עמודים מסביר חד-משמעית, כי עופר מקסימוב ידע גם ידע על הגניבות ואף גרם לאחותו, אתי אלון, לבצע אותן באומרו כי חייו בסכנה, וכי עבריינים מאיימים עליהם בשל חובותיו. מסתבר שמקסימוב אפילו השיב לבנק כספים בניסיון למנוע את חשיפת המעילה.
ברור גם שאתי אלון היתה עובדת של הבנק למסחר, ושהיא זו אשר ביצעה את הגניבות עבור מקסימוב, שהיה שותף לעבירה. מאחר ומדובר בעבירה נמשכת, וכי מעורבותו של מקסימוב לא כללה כניסה לאחר השתכללות העבירה, או סיוע בלבד, אלא מעורבות מלאה במלוא העבירה, ניתן לראות בו כשותף מלא.
קונסטרוקציה מעניינת בנה השופט טימן - ועושה רושם שהיא מבוססת על פסיקה עניפה ונהנית מתמיכת הברנז'ה המשפטית. הקונסטרוקציה מתבססת על סעיף 34ב' לחוק העונשין, הקובע: "נתון שהוא צד להתהוות עבירה, תהיה לו נפקות לגבי כל צד לאותה עבירה, אף אם אינו מתקיים בו...".
משמע, עופר מקסימוב יכול היה לבצע את עבירת הגניבה בידי עובד למרות שמעולם לא עבד בבנק (במאמר מוסגר אציין שהלוואי ובאמת היה כל כך קל למצוא עבודה במדינה הזו...).
עושה רושם שגם דעתו של השופט טימן לא ממש נחה עם המצב שנוצר, שכן בסופו של דבר הוא קבע שעונשו של מקסימוב יוגבל בהתאם לעונש הקבוע בחוק לעבירת גניבה רגילה - 3 שנים במקום 7, וזאת מאחר והפסיקה והמלומדים מותירים מקום לספק בנוגע להחלת העונש בהחלה של עבירה משותפת באמצעות סעיף 34ב'.
באחת מהרצאותיו של השופט טימן, הרים אחד הסטודנטים את ידו ושאל את השופט טימן. "מה דעתך על הגישה של מערכת המשפט לפיה שופט אינו אדם רגיל, והינו חסין לטעויות"?
איני זוכר את תשובתו המדוייקת של השופט טימן, אך רוח דבריו היתה כזו: "איני מתכוון לומר לכן ששופטים לעולם אינם טועים, אך בוודאי ובוודאי לא תשמעו ממני שהם כן".
זה נשמע כמו התחמקות אלגנטית באותה העת. היום נראה לי שהבנתי למה הוא התכוון. תתעלמו שניה מהרגש השלילי שלכם כלפי עופר מקסימוב. אם שופט יכול לקבוע שאדם שמעולם לא עבד במקום מסויים ביצע עבירה המחייבת לעבוד במקום הזה, ועדיין להיות צודק, אז לא ברור לי היכן שופטים יכולים לטעות.
מספר שאלות שמציקות לי בעקבות ההחלטה.
כמה זמן בדיוק עבד עופר מקסימוב בבנק למסחר? והאם מישהו דואג שיקבל את פיצויי הפיטורין שלהם הוא ראוי לאחר שהקריב כל כך הרבה למען מקום עבודתו?
היכן בדיוק ועד העובדים, ומדוע אינו מתגייס לעזרת העובד שזכויותיו נרמסות בידי בכירי הבנק? לאן בדיוק נעלמה ההסתדרות החדשה?
האם בעקבות התנהגותו הבלתי נסבלת ישללו מעופר מקסימוב את הפנסיה לה הוא זכאי כעובד של הבנק?
_____________________
המחבר מתמחה במשרד עורכי הדין ברץ, בר-נתן ושות'
