עבר שבוע מאז שקראנו לאריאל שרון, על עמוד השער של גיליון 'בשבע', לחזור הביתה לחווה.
בשבוע הזה הוא הספיק לצעוד עוד צעד ענק אל עבר התהום, ונדמה שלא נותרו עוד רבים בין נאמני הארץ שאינם מבינים עוד שמוכרחים להפיל אותו.
לשאלה הנצחית - מה האלטרנטיבה? - יש תשובה פשוטה מאוד. לא משנה מה האלטרנטיבה, נתניהו או מופז או סילבן שלום או צחי הנגבי או דוד לוי או מישהו אחר. גרוע כמו שרון הוא לא ירצה להיות ולא יוכל להיות.
מפלגות הימין התבצרו עד כה בטענה ששרון רק מדבר אך טרם הוריד יישוב אחד. אלא שהאפקט המצטבר של דיבוריו הוא קטלני. תראו מה קרה לאולמרט, ללבנת, ליובל שטייניץ. פתאום הם מסכימים לנסיגה חד-צדדית, כשברור שמלבד אשליה של שבירת הקיפאון המדיני-בטחוני היא תביא רק נזקים. ועוד לא דיברנו על השפעת הדיבורים הללו בעולם ובממשל האמריקני.
מזה 3 שנים שרון הולך ומקעקע בהתמדה את עמדות היסוד של המחנה הלאומי. את רעיון המדינה הפלשתינית הוא הפך לעובדה מדינית, כשהוא מצפצף על סיעתו ומרכז מפלגתו. הוא אימץ את הטרמינולוגיה של השמאל כשהכריז על שליטתנו ביש"ע כעל 'כיבוש'.
תחת שלטונו נתונה ההתיישבות ביש"ע להשגחה קטנונית ולהצרת צעדים שמעוררת געגועים לשלטון השמאל. פינוי קשוח ואלים של מאחזים מתרחש דווקא בימיו. מאז ימית הוא הראשון בין ראשי ממשלות ישראל שמעז להכין תוכנית אופרטיבית לעקירת יישובי קבע ותיקים, ועוד ללא כל תמורה מהצד הפלשתיני.
גם אם הפלת שרון תביא לעליית השמאל, לפחות תישאר אופוזיציה אפקטיבית. כשממשלת רבין ביקשה לעקור את היישוב היהודי בחברון, אריאל שרון הודיע שכולנו נעמוד שם מול חיילי צה"ל ובידיים חשופות נמנע את הפינוי. האיום פעל. עד היום רק ממשלות ליכוד עקרו יישובים, כשהאופוזיציה השמאלנית מסתכלת מהצד בהנאה.
יש אלטרנטיבה בשתי דרכים יש לפעול כדי לעצור את התוכניות האסוניות של שרון. ראשית, הדרך הפוליטית. חייב להתרחש אפקט דומינו מהיר, שבמסגרתו פרישת מפלגות הימין מן הממשלה תגביר את הלחץ על האגף הימני בליכוד, כדי שזה יפעיל את מלוא כוחו ויעצור את שרון.
כאשר יתנערו סוף סוף שרי הליכוד מפחדנותם, כאשר מישהו מהם יסכים ליטול עליו את הנהגת ההתנגדות לעקירה ולו במחיר ויתור על כסאו - חצי מהמלאכה כבר נעשתה. את כניסת מפלגת העבודה לממשלה ניתן לעצור, מה גם שכאשר שרון יבקש להעניק לראשיה תיקים בכירים הוא יפגוש בדרכו את שלום, מופז ונתניהו. בכל מקרה, כניסת העבודה לא תחמיר את המצב החמור ממילא. סביר יותר שהיא תעורר את האגף הניצי בליכוד לדבוק בעמדותיו המסורתיות, כדי להיבדל מהשותפה הקואליציונית.
הדרך השנייה, דרך ההתנגדות בשטח, צריכה להינקט במקביל, ואם נהיה נחושים בה היא תעבוד גם אם המאמץ הפוליטי ייכשל חלילה.
הגיע הזמן שתושבי יש"ע יכניסו לעצמם לראש שעוד לא נולדה הממשלה שתוכל לפנותם אם הם עצמם לא יישברו מנטלית וישחקו לידי מבקשי רעתם. אם לא נשתף פעולה עם המהרסים, שום כוח לא יוכל לפנות אותנו. תשאלו את עודד טירה, לשעבר מפקד פינוי ימית וכיום יו"ר התאחדות התעשיינים. הוא כבר אמר מזמן שפינוי כפוי יצריך 20 אוגדות, וזה עוד בלי להביא בחשבון את הסרבנות הנרחבת הצפויה בקרב החיילים.
הנחוש מנצח הרטוריקה של דורנו מציבה בראש סולם הערכים את זכויות האדם וזכויות הפרט, אז הבה נדבר עם הדור בשפתו. שום מדינה אינה רשאית להחליט ברוב דמוקרטי להמיט חורבן על רבבות אזרחיה, להחריב את בתיהם ולהפוך אותם לפליטים. כל עוד הם מתנגדים לכך, המדינה אינה יכולה לכפות זאת עליהם, כפי שאינה יכולה לכפות עליהם להמיר את דתם או למסור את ילדיהם לאימוץ.
אזרחים שנשלחו בידי אריאל שרון ומגדלים ביש"ע דור שלישי הם לא איזה יו-יו שניתן לשחק בו ולהזיזו שוב ושוב בהתאם לגחמה האחרונה של השליט. העקירה נוגדת זכויות יסוד. והעקירה היא גם גזענית, שהרי איש אינו מדבר אלא על עקירה של יהודים.
בעניין הזה אין צורך באהדת העם, שכה התרגלנו לחזר אחריה. כדאי מאוד, אך אין הכרח לשכנע בצדקתנו, ובוודאי שאין להעמיד את השכנוע הזה כתנאי לעצם העמידה על זכותנו. התנחלות בלבבות חשובה כדי לסייע לאחיזה בארץ, אך אוי למי שמוותר על הארץ בגלל תלות נפשית באהדת התקשורת והציבור. גם את יהושע וכלב העם ביקש לרגום באבנים כשסירבו להצטרף לעמדה הפופוליסטית של המרגלים.
יש להשתחרר מהתלות המתפנקת בתמיכת דעת הקהל בכל צעד שלנו. כשיהיה ברור שאי אפשר להכניענו, יתחילו להקשיב לנו. תראו את השפעתם המצטברת והשוחקת של סרבני השמאל. כולם מתנערים מהם, אבל מתחשבים בעמדתם.
יש החוששים שאם שרון לא יוכל לעקור את היישובים הוא יורה לצה"ל לסגת ולהפקיר אותם לחסדי הפלשתינים. זהו חשש שווא. הוראה כזאת, שתקרע לגזרים את העם ואת הצבא, לא תינתן. ואם תינתן היא לא תעבור. אלפי חיילים יערקו כדי להגן על אחיהם.
מאבק נחוש יהיה אפקטיבי. והעיקר - לא לפחד כלל.
