אמא בוכה על הסכנות לבנה. חלק מהפוליטיקאים אומרים שלא צריכים להיות שם. כך אמא - בתור אמא המגינה על בנה - נכנסת למשבר אנושי קשה. כוחות ההגיון, המדע, הקוגניטיביות מנוטרלות. רק חיי הבן עומדים בפניה. במצב כזה כל אחד עומד אנוכי, ללא התחשבות באחרים ובמושגים של טובת אחים, טובת הכלל.
דומה המצב למציאות שלנו היום. ללא הבט פוליטי, מדיני, מדעי, קיומי בטווח הבינוני והרחוק, צבא החובה שלנו והנהגת המדינה עומדים תחת לחץ רגשי לברוח מכל מקום שבו חשים סכנה לבנים.
הצלחתן של 'ארבע האמהות' להוצאת הבנים מלבנון לימדו את ערפאת והטרוריסטים איך להכריענו בכל החזיתות - אחת אחרי השנייה. המציאות העגומה היא שבבריחתנו מכמה מאות חיילי חיזבאללה, הוכחנו לערפאת ואירגוני הטרור שתחת לחץ האימהות במיוחד, הישראלים בורחים/נכנעים ומתעלמים מתוצאות הבריחה מחר. כך בלבנון הפכנו את החיזבאללה לכוח משמעותי היום בעל כ12,000 טילים המכוונים לחיפה - סכנה הרבה יותר רצינית מאתמול. זה לא יקרה בבריחה מעזה? האם אלפי טילים של ארגוני הטרור וגם החזבאללה המתארגנת בעזה היום לא יכוונו לאשקלון ותל אביב?
ברוח זו ממשלתנו נכנסה לעסקת בושה; שחרור 400 טרוריסטים, שסביר להניח שאחוז לא מבוטל מהם יהרגו יהודים רבים מחר עבור הרפתקן אחד ושלושה גופות. במנה השנייה של העסקה אי האיזון יהיה הרבה יותר הרסני עבורנו.
הגישה הזאת, בתוספת כשלונות חינוך למורשת ישראל, לפטריוטיזם של ממש, ולאחוות אחים כמחסום - כמשקל נגדי לאנוכיות של הציביליזציה המערבית-קפיטליסטית שלנו - הופכת אותנו לפרגמטיים ללא עוגן, ללא קווים אדומים המגיבים לגזרות ומפנטזים שנכנעות היא הדרך לשקט - שמירת הבנים.
ברור שצבא מתנדבים, מקצועיים היה מקטין את השיקולים הרגשיים, הטבעיים של אמא. החיילים האמריקנים הנופלים כמעט כל יום בעיראק אינם מובילים לסינדרום של ויאטנם. הם בחרו את מקצועם ביודעם שיש בו סכנה רבה. במסגרת זאת הממשלה יכולה להגדיר ולפעול לטובת האינטרסים של האמריקנים לפי מיטב הבנתה של מדעי החברה והפוליטיקה, ההגיון הקר, דרכי העולם... וסיכויה טובים הרבה יותר מסיכויינו להצלחות.
מזה לומדים שהפיכת צה"ל לצבא של מתנדבים הוא חיוני ביותר להצלחתנו על אוייב אכזרי ביותר שבו מספר לא מבוטל של האמהות - בניגוד לטבע - מחנכות את בניהם לחפש חייהם בעולם הבא.