האם מחוות הרצון הטוב הישראליים (ההקלות, נציב קבילות הפלשתינים וכיוצא בזה); פינוי ישובי פיתחת רפיח והסגת תוואי הגדר לגבולות 67' הינם בבחינת ראשיתה של ידידות מופלאה עם המדינה הפלשתינית? כן, אותה מדינה פלשתינית הצוברת בימים אלה תאוצה וממריאה לקראת הקמתה הלא רחוקה עוד?
האם ישראל המצטנעת, שאינה מציגה עוד למעשה כל דרישות לפלשתינים כתמורה כלשהי לנסיגתה, חוזה בימים אלה של שקט יחסי מטרור את ראשית התהוות ה"שלום עלי אדמות" האיזורי? לאן יפנו הדברים בטווח של מספר שנים?
להלן תרחיש עתידי צפוי מדי.
חג המולד של שנת 2014 היה חם מהרגיל בעונה זו, לאחר שנתיים מעוטות גשם. הסילבסטר נחוג באווירה של ימי פומפיי האחרונים, כשהחוגגים המעטים התפזרו בשעות השחר לרחוב, חלקם אוחז בבקבוקי שמפנייה, תוך שירה ניחרת בקולי קולות של פיזמונים עם מילים מקבריות שפשטו באותו זמן בציבור.
הציבור נעור ליום חם ומעוט תקווה, כשהמוני המובטלים המסתובבים בכרכים - חלקם עוסקים בפעולות אלימות וחוליגניזם מאורגן - הפכו את המציאות העירונית לקשה מנשוא.
מאז שנת 2009 פנתה ארה"ב עורף לישראל, תוך הבלטת הברית האסטרטגית במזרח התיכון עם מצרים, סוריה (בה סולקה לפני כ-4 שנים מפלגת הבעת' בהפיכה צבאית בתמיכה גורפת אמריקנית מעירק הסמוכה) עירק המודרנית והדמוקרטית לעילא וירדן. זאת מול סכנת טורקיה (שעברה הפיכה איסלאמית לאחר שגם בצבא - שבלם ביד ברזל את התפשטות האיסלאם במדינה - התקוממו כנגד הפיקוד הבכיר מאות אלפי חיילים ורוב הקצינים בדרג הנמוך בשם "האומה האיסלאמית"), ומול אירן וסעודייה הפונדמנטליסטיות.
הנשק הגרעיני שפותח בפרוייקט המצרי-עירקי, בחסותה של פאקיסטאן, ניטרל את עליונותה הגרעינית של ישראל.
מדינת פלשתין בהנהגתו של מי שנחשב לידיד ישראל, מרואן ברגותי, והנהגה הדוברת עברית המדברת עם מנהיגי ישראל בשפתם ומושגיהם, החלה בשנתיים האחרונות להעלות יותר ויותר את נושא השיבה לאדמות השדודות.
ישראל המבודדת בעולם, שתעשייתה ומוצריה מוחרמים על-ידי מדינות המערב, שרידותה הכלכלית מותנית ביצוא תחת מותגים המסווים את המקור הישראלי, תוך תשלום הון רב לגורמי תווך ברזילאים, קרואטים ופולנים, קוריאנים ואחרים. תעשייתה הצבאית מוכרת באפס מחיר נשק לגורמים מזדמנים בעולם השלישי, לאחר דחיקה הדרגתית על-ידי יצרניות נשק אמריקניות, סיניות, רוסיות ובריטיות שהגבירו בשנים האחרונות מאד את יצור ויצוא הנשק.
הארץ נמצאת מזה מספר שנים תחת מיתון כלכלי הולך ומעמיק, הפולט לרחוב כל חודש אלפי עובדים חדשים.
בנאומו ערב הרמאדן האחרון שוטח ברגותי את מצבה הנואש של ישראל, ופונה למנהיגיה ולציבור הישראלי במחווה נירגש:
"אנשים אחים אנחנו, בני אותו אב קדמון אברהם, אך את העוול של גזילת האדמות ונישול אחיכם הפלשתינים מאדמתם יש לתקן. אזי, נקבלכם באהבה למשפחת האומה הערבית, ונבטל את החרם כלפיכם. אני מדבר כאן בשם האומה הערבית כולה".
נשיא ישראל, בעל הסמכויות הנרחבות גבריאל עציון (לאחר רפורמות בשיטה הפוליטית) - לאחר שהימין גבר בבחירות האחרונות, פונה לאומה, ומסביר שישראל ניצבת בפני הברירה הקיומית הקשה בתולדותיה, לחיות או לחדול.
"אין מנוס, ובכאב גדול מנשוא אני אומר זאת, אך רבים מבני קיבוצי ישראל וישוביה החקלאיים צריכים להתפנות מאדמתם למען הצדק ההיסטורי וקבלתה המחודשת של ישראל למשפחת העמים".
בקיבוצים, במושבים ובישובים חקלאיים הולכת ומתגבשת מחתרת שמאלית, המצטטת את "מעגל הגיר הקווקזי" של ברכט ("מי שעיבד את האדמה והרווה אותה בזיעתו - לו תהיה האדמה הרחומה הזאת").
בכינוסים חשאיים לאור מדורות ליליות מצטטים שוב את אנשי דת העבודה (א.ד. גורדון ודומיו), את פסוקי חשיבות וטוהר האדמה ברוח טולסטוי ("מה בסך הכל דרוש לו, לאדם"?), את הוגי הציונות הסוציאליסטיים.
מפה לאוזן מתפשטת האידאולוגיה החדשה, הלובשת מימדים דתיים של אמונה יוקדת: "האדם ללא אדמתו, ללא השדות הרעננים, טל השחר והמרחב הפתוח הינו תלוש ומנוכר. מהו האדם אם לא הקשר לטבע?"
השאר ידוע: ב-27 במרס, בדרכו לאולפני הטלוויזיה לקראת נאום לאומה, נורה גבריאל עציון בעשרות כדורים על-ידי שניים משומרי ראשו, בישראל פורצות מהומות.
אפילוג: יקוד אש שרויים היינו אז באביב קסום להפליא, בו אד חרישי, חמים ומבושם היה אופף את האדם עת יצא מביתו.
מזה זמן ריתקה את כולנו המשיחיאדה: היה זה מרוץ חמורים חודשי, בו האיש הזוכה או הנערה המאושרת שניבחרה הוכתרו למשיח החודש. כל אותו חודש היו הם מרעיפים בערוצי הטלוויזיה הממלכתית, מערוץ א' עד י"ג מרעיונותיהם וחזיונות נעוריהם על עם ישראל.
היה זה עוד יום אביב, שבו, בנבדל מהימים האחרונים הכמעט קיציים, נשבה רוח סתווית. בעוד רבים מרותקים למרוץ החמורים החודשי, מעטים הבחינו בחמור הלבן שפסע מרחוב סלאח א-דין, לכוון הר הבית. הדמות שישבה עליו נראתה מרחוק לשומרי שער האריות כאיזה מוכר בייגעלך ערבי צעיר.
אך עיניו הבורקות אש...