עלית שמואלי נצרבה בתודעה הקולקטיבית שלנו כמי שהובילה בשעתו את מאבק הנכים. יש לה בת נכה. הלב הקרוע שלי בכה מחמלה (זה אותו הלב הבוכה שנקרע מחמלה) כשראיתי אותה לראשונה, בוכייה וזועקת, זולגת ומשוועת, נלחמת על זכותה של הבת ליהנות בזכות ממימונה של המדינה את עלות הטיפול בה.
היא כאבה ובכתה במקום שהיה נכון ומתאים לכאוב ולבכות. היא לא סחטה דמעות. היא בכתה מעומק הלב הקרוע. הבכי שלה לא היה גימיק. הוא לא היה סחיטה רגשית. הוא שתת דם, דם הלב.
עם הזמן (הנחישות, ההתמדה, התחושה והידיעה כי אסור לעולם להרים ידיים, לוותר ולהתאייש מהאמונה ביכולת לשנות דברים רעים ולהיטיב אותם) מונתה עלית לתפקיד שאין מתאימה וראויה ממנה למלא אותו בתוכן ממשי: מזכירת נעמת בעפולה ובסביבה. היא לא זכתה בו מן ההפקר. דרושה מידה גדושה במיוחד של רשעות וזדון להניח כי היא קיבלה אותו כדמי שתיקה. הולומות אותה ויאות לה המלים - אכן, השחוקות, הקלישאיות - האישה הנכונה במקום הנכון.
לפני זמן קטן באתי אל מקום עבודתה והצגתי עצמי כמי שבשעתו, בשעתה, שלחתי לה מנה חמה של עידוד. רציתי להודות לה על עצם קיומה, על מאבקה הנחוש, העיקש, הבלתי מתפשר. יותר מכל רציתי להודות לה על היכולת לאזור כוח לבן של אור ותקווה מתוך החולשה השחורה והמדכדכת.
את קרבות המאסף הקשים, הכמעט נואשים, של הצדק, בחברה שאיבדה כל חוש, מידה ושיעור של צדק, היא מנהלת מתוך משרד הסתדרותי קטן, המצוי בקומה הראשונה של בניין מועצת הפועלים בעפולה - בניין אשר לפנים, אי אז בימים, שקק חיים וכיום בוקע ממנו רק קול דממה דקה, עד כמה שלדממה דקה יש בכלל קול.
עלית יושבת במשרד קטן ופשוט, מקבלת קהל לא קל של אנשים קשי יום ומשיבה לטלפונים מאנשים שזועקים את תחינתם האין-אונית אל השפופרת הקרה (משום זורם הד קולם אל לבה החם של עלית). אין לה משאבים כספיים - בדוחק יש לה תקן - ונראה לי שאין במשרדה תקן לחלקיק-משרה של מזכירה זוטרה. עלית עושה הכל לבדה, מצוידת בהמון חום וחמלה ומלים טובות ומעודדות, שאותן היא מפריחה כבלוני-ניסוי לעולם טוב ושוויני יותר, אבל המציאות דוקרת אותן בחודיה הדוקרניים ומפוצצת אותם בפני מי שאמורים להינחם מהן.
קצרה ידה המלטפת של עלית לסייע, אבל היא מחזיקה גם את אצבעותיה של היד התומכת והמחבקת, היד שאין ידה משגת להושיט באמצעותה סיוע ממשי.
אני לא מכיר אותה. התוודעתי אליה, ככתוב כאן, לראשונה, כשהובילה את מאבקם של הנכים. משהו בכנותה הכובשת, בחספוסה הלא מהוקצע ובאמיתותה המרגשת נגע לי עמוק בפנים.
עלית היא הגנרלית של צבא, שהיא גם טוראית פשוטה בו. מבחינה מסוימת היא כל כוח האדם שבו.
עלית קרוצה מחומר קשיח ובלתי מתכלה של הלא-נשברים לעולם, אבל לא קשה לנחש - אפילו בלי למשש - כיגם הלב שלה, אפילו הוא, חזק ככל שהוא, נסדק לחריצים, אולי אף נשבר לרסיסים, כאשר היא אינה מסוגלת להשיב תשובה חיובית למי שמשוועים לסיועה.
יש לה משרד, אבל אין לה, ככל שיכולתי להתרשם, אמצעים. יש לה תוקף מוסרי שאין עליון ממנו, מצפון נקי להפליא, וכעס רב ומוצדק על המדינה המושחתת הזו, אשר השחיתות אינה רק סרח עודף זעום בשוליה אלא יסוד מובחן ומזוהה בנורמה השלטונית שלה.
אני לא יודע אם היא תוכל לנקות את האורוות המצחינות שלנו, אשר סוסי הפרא הציניים והדורסניים שלנו ממשיכים להשתולל בהן, להבאישן בסירחונם ולזהמן, אבל מרגיע להיווכח ולדעת, שבפאתי עפולה, במשרד קטן וצנוע, בבניין חצי נטוש, עלית יושבת לבדה - היא המזכירה של עצמה - ועובדת בעבודת הקודש של הסיוע לנזקקים.
אולי היא מטכסת שם, לבדה, עצות אבודות ומנסה להילחם נואשות על פת לחמם של אנשים (הרוב הדומם? המיעוט המדמם?) אשר זה מכבר איבדו את הסיכוי להרוויחה בכבוד וביושר ואולי בעצם כתיבתי את השורות העצובות האלה אוזלת גם, טיפין טיפין, השארית הזעומה של הסיכוי הקלוש לכך.
מעט מאוד דברים טובים ונוסכי תקווה נותרו לנו במדינה. עלית, לבדה, יחידה, היא בוודאי אחד מהם. החזיקו לה אצבעות כדי שייוותר במקומותינו ולו גם לב אחד שישמיך להיות מסוגל להושיט לכם יד, אם וכאשר - שלא תדעו - תהיו זקוקים למישהו שיתמוך בכם, רגע לפני החבטה וההתנפצות על סלע קיומנו...
