לא אתחסד. אני לא חסיד אומות העולם, וקופת השרצים שלי אינה ריקה. פה ושם דבק בי רבב, פה ושם הוטל בי דופי. זה לא פוסל אותי מלתת. זה לא גורע דבר מנתינתי. המעיין שממנו נובעת נתינתי הוא זך וצלול כחיוכו של תינוק.
אני אמשיך לתת, כי חשוב לתת, כי נכון לתת, כי ראוי לתת, כי - הנה אני כותב זאת - נעים לתת. הנתינה אינה מרוששת את הנותן אלא מעשירה אותו. היא אינה גורעת אלא מוסיפה. כשאני נותן אני לא חסר את הדבר, מוחשי או מופשט, שאני נותן, אלא מתעשר בו וממנו. זו תמציתה של הנתינה. זה הסוד הגלוי שלה. זה הקסם הפשוט, הלא מאגי, שטבוע בה. תנו ותיהנו.
עד לאחרונה סברתי, האמנתי וקיוויתי, ייחלתי ובהחלט גם התפללתי (בשפת הסתרים הכמוסה וה - סליחה מהקוראים הדתיים = החילונית שלי) שהמשוואה שאותה כוננתי בעיני רוחי והצבתי איברים משני צדדיו של הקו המשווה אותם ובינהם, משוואה היתה נראית כך: נתינה שווה קבלה. מבחינה גרפית זה נראה ונקרא כך: נתינה = קבלה.
הנחת העבודה הבסיסית לכינונה של משוואה מתבקשת זו, טבעית ופשוטה כמו זריחת השמש ושקיעתה, היתה, שאם אתה (אני) נותן - אתה (אני ולמעשה גם אתה) מקבל.
סברתי, כי הקבלה היא התמורה לנתינה. היא הגמול עליה. היא תג המחיר שלה. רצף של אכזבות הניע אותי, לאחרונה, לשנות את איבריה של המשוואה. גיליתי, לאכזבתי, שהמשוואה אינה שווה. שהיא אינה עובדת. שהנחת העבודה שהנחתי בבסיסה היתה שגויה ומופרכת. שקרית.
השלב הראשון לשינוייה של המשוואה היה בהחלטה שקיבלתי ביני לביני: להמשיך לתת, כפי שחונכתי, הורגלתי ונהגתי מאז ומעודי, מבלי לצפות לקבלה. השינוי הזה היה אמור להקהות את עוקץ האכזבה מאי קיומה של הלימה בין הנתינה לקבלה ובכך לשכך את מרירותה.
תקופה מסוימת, תחומה בזמן וקצובה בו, המשכתי לתת לזולת מבלי לייחל כלל ועיקר לקבלת תמורה כל שהיא - אף לא למילת תודה או לכל מחוות הוקרה אחרת. לתת את הנשמה ואת הלב, קלישאי ככל שזה יישמע וייקרא, זאת עשיתי. ולפתע = הייאמן כי ייתכן = גיליתי טעם חדש, עמוק, מתוק, מרגש ובעיקר מהותי, של עצם הנתינה. שהתמורה האמיתית לה והסיפוק שהיא מסבה אינו קשור לנתינה, כלומר לתמורה ולגמול עליה, אלא לחוויתה, לראייתה ולתפיסתה כמימוש זכות להיות אדם, להיחשב אדם ולהיקרא אדם. בקיצור ובאחת = להיות אנושי.
משהו בי נפתח והחל לזרום, הרצון לתת התעצם. מעיין הנתינה החל לשפוע. אם מי מהמקבלים את נתינתי נהנים ממנה, מה טוב ומה נעים לי. אם מי מהם שנתינתי מועילה להם, מסתייעים בה, יופי לי. אם נתינתי מקלה על הזולת את קושי החיים, מפיגה את חרדותיו ועוזרת לו עזרה ממשית, שהוא נזקק ומשווע לה, אשרי ונפלא לי. אם לאדם אחד בעולם הנתינה שלי עושה טוב = לא לשווא היא נתינתי.
לא אתחסד. אני לא חסיד אומות העולם וקופת השרצים שלי אינה ריקה. פה ושם דבק בי רבב, פה ושם הוטל בי דופי. זה לא פוסל אותי מלתת. זה לא גורע דבר מנתינתי. אני אמשיך לתת, כי חשוב לתת, כי נכון לתת, כי ראוי לתת, כי = הנה אני כותב זאת נעים לתת. הנתינה אינה מרוששת את הנותן אלא מעשירה אותו. היא אינה גורעת אלא מוסיפה. כשאני נותן אני לא חסר את הדבר, מוחשי או מופשט, שאני נותן אלא מתעשר בו וממנו. זו תמציתה של הנתינה. זה הסוד הגלוי שלה. זה הקסם הפשוט, הלא מאגי, שטבוע בה.
וזו היא המשוואה החדשה: נתינה = נתינה. אני נותן כי אני צריך לתת וכי אני רוצה לתת וכי אני נהנה מהנתינה. זה - רק זה - הכל. אם וכאשר אני מקבל דבר מה עבור הנתינה, מה שאני מקבל אינו בבחינת אב מזון אלא התבלין המוסיף לו טעם. הקבלה היא הערך המוסף.
לא גיליתי את אמריקה רק שיתפתי אתכם בביקורי הראשון והמרגש בה. תודה על הליווי ועל הקשב שלכם.