הרבה פעמים שואלים אותי - מה לאיכות הסביבה ולמדיניות הקרקעית של מדינת ישראל? אפשר להבין, אומרים לי, שאתם, במשרד לאיכות הסביבה, צריכים לעסוק בזיהום המים, בזיהום האוויר, בקרינה, ברעש, בתופעות הזיהום של מפעלים, ברמת חובב. מה העניין שלכם בתכנון? לכל אלה אני משיבה, כי אין ספק שהשטחים הפתוחים עומדים בראש הרשימה של איכות הסביבה, יחד עם הנושאים האחרים ובלא פחות חשיבות, וזאת מסיבה יסודית אחת: כל שינוי בשטחים הפתוחים הוא בלתי הפיך. זיהום מים הינו תהליך הפיך. אם מזהמים את המים אפשר לטהר אותם, כל מה שנדרש לשם כך זה כסף ומסננים לטיהור. אפשר גם לפעול כדי למנוע את זיהום המים. אפשר להעתיק מפעלי תעשייה ממקום למקום כדי למנוע זיהום. גם עם זיהום אוויר אפשר להילחם ובמידה רבה של הצלחה. רק נושא הנזק לשטחים פתוחים אינו רוורסבילי. אם בונים מבנים על מגרש שיועד להיות שטח פתוח, הסיכוי שמגרש זה יחזור להיות שטח פתוח לא קיים, למעשה. מסיבה זו ברור כי שימוש לא נכון בקרקעות המדינה הוא בלתי הפיך, ומבחינת איכות הסביבה הנגיסה המתרחבת בשטחים הפתוחים של מדינת ישראל היא ממש נזק חמור שאי-אפשר לתקנו.
כל מי שעוסק באיכות הסביבה יודע היטב כי בצפיפות האוכלוסיה הקיימת, צפיפות שעתידה לגדול עם התרחבות האוכלוסיה, שאלת השטחים הפתוחים הופכת לקרדינלית. נכון כי הבעיה קיימת במידה פחותה של חומרה בחלק הדרומי של המדינה, שם גם אם יפגעו בשטחים הפתוחים עדיין קיימים מרחבים רבים שלא יהפכו למעטה בטון אחד גדול. אבל מבאר שבע וצפונה הבעיה חמורה וחריפה יותר. תנופת הבניה הרחבה במרכז כמעט לא משאירה לאוכלוסיה ריאות ירוקות. מבחינה אקולוגית משמעות הדבר שאנחנו לא מאפשרים לאנשים שגרים במרכז הארץ לצאת ולנשום קצת אוויר נקי ופוגעים באופן ברור באיכות חייהם. כתוצאה מן הבניה המורחבת אנו גם מזהמים את הקרקע ופוגעים במקורות המים.
במסגרת הפעילויות של המשרד לאיכות הסביבה ערכנו מחקר מקצועי שביקש לרכז את כל הנתונים על צפיפות האוכלוסיה במדינת ישראל. מן הנתונים שנאספו מצטיירת התמונה הבאה: צפיפות האוכלוסייה הממוצעת בישראל היא של אדם אחד לדונם. אבל זה נתון מטעה, כיוון שהוא ממוצע. בגבעתיים, למשל, המדובר בצפיפות של 14 איש לדונם ואילו בבת ים הצפיפות מגיעה ל-22 איש לדונם. הנתונים הסטטיסטיים מראים כי בערך 20 אחוז מהאוכלוסייה הישראלית מרוכזים ב-50 אחוז משטח המדינה ו-80 אחוז ביתרת ה-50 אחוז מהשטח. אלה העובדות כיום ואינני מתכוונת להעריך את המצב כטוב או כרע. השאלה מבחינת איכות החיים והסביבה היא מה אנחנו מתכוונים לעשות בנושא הזה בעתיד. כל תכנון בתחום זה חייב לקחת בחשבון גם את נושא ההפשרה של שטחים חקלאיים. כי השאלה איננה רק מה נקצה לבינוי ומה נשאיר כשטחים פתוחים. השאלה היא האם יש להקצות את כל השטחים החקלאיים שיופשרו רק לצורכי בינוי, ללא כל מיגבלה, או להקצותם גם לצורכי שטחים פתוחים. במדינה כמו ישראל נראה לי כי במרחבים מצפון לבאר שבע, אין בשום פנים ואופן מקום להפשיר קרקעות חקלאיות רק לבניה. בשום פנים ואופן אסור להסכים לתופעה כזו. אסור לאפשר התרחבות עירונית בלתי מבוקרת. ההתרחבות צריכה להיות כזו המאפשרת לעיר לגדול מסביב לגרעין מרכזי, לאפשר בניה לגובה, להיות מנהטן אם רוצים, אבל עם איכות חיים גבוהה, עם פארקים גדולים בלב העיר כמו סנטרל פארק בניו יורק. יחד עם זאת אסור לנו בשום פנים ואופן להעתיק את המודל הזה של ארצות-הברית המקצה שטחים פתוחים רבים להקמת ערי לוויין מרוחקות אחת מהשנייה, המקושרות ביניהן במערכות אוטוסטרדות זוללות קרקע. אפשרות כזו פשוט לא יכולה להתקיים בישראל.
גם שאלת הקרקעות המזוהמות קשורה גם היא לנושא איכות הסביבה. בעבר הרחוק הייתה התעשייה ממוקמת מחוץ למרחב העירוני. עם התפתחות המדינה התקרבה העיר אל התעשייה וכיום חלק מהקרקעות התעשייתיות המזוהמות "יושבות" במרכזי הערים הגדולות. דוגמה טובה למצב אבסורדי כזה אפשר לראות בתל אביב במקומות כמו נחלת יצחק, בהם שכנו מפעלי התעשייה הצבאית. קרקעות מן היקרות שיש במדינת ישראל אינן ניתנות לניצול בגלל משקעי הזיהום הקיימים בהן. הזיהום חלחל למי התהום וזיהם את האקוויפר. עכשיו מתרחשת תופעה זיהומית נוספת: נוצרה שכבה זיהומית של חומרים כימיים על-פני המים, ומן השכבה הזו נפלטים גזים רעילים. מצב דומה קיים גם בבית הכרם בירושלים. כתוצאה מכך, קרקעות יקרות מאד כמעט בלתי ניתנות לשיווק ואינן יכולות לשמש מקור תרומה כלכלית למדינה. אני מציגה את הנושא לא כדי לבכות על מה שקרה בעבר אלא כדי שנלמד לקח לגבי העתיד. אם לא נחשוב היום על השפעת איכות הסביבה בתחום התעשייה ומיקומה, בסופו של דבר נגרום לעצמנו נזקים בלתי הפיכים ובכייה לדורות וקרקע שהייתה יכולה להיות מקור לצמיחה, תהפוך לאבן שאפילו הבונים ימאסו בה.
מי שצריך לטפל בכל הבעיות האלה אינו רק המשרד לאיכות הסביבה, אלא גם מועצת מקרקעי ישראל שתפקידה להחליט היכן כדאי וראוי להפשיר קרקעות. במועצה זו יושבים נציגים של קרן קיימת לישראל. הקרן היא הגוף שאמור לשמור על קרקעות המדינה. נראה לי שחובת קק"ל לאסוף את כל המידע הרלוונטי המצוי כיום על צפיפות האוכלוסיה בישראל ועל בעיות איכות הסביבה ולהגיש אותו למועצה בצורה מדעית, כדי שתוכל המועצה לקבל את החלטותיה על בסיס המידע הנרחב ביותר האפשרי. אם לא נפעל בדרך זו, עלול להיווצר מצב שלרשות אזרחי המדינה העתידיים לא יישארו די קרקעות. לדעתי חייבת המועצה לקבל החלטה לצרף אליה גם נציג של המשרד לאיכות הסביבה. חסרונו של נציג כזה נראה לי כאבסורד גמור. עליו להיות הפה שיציג את מגוון העקרונות של שמירה על השטחים הפתוחים לטובת כל האוכלוסייה.
___________________________________________________________
הכותבת היא מנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה.
מתוך "קרקע" - ביטאון המכון לחקר מדיניות כלכלית ושימושי קרקע של קק"ל, מס' 57 (ינואר 2004)