אני מודה כי מבין שלושת עיתוני הבוקר הגדולים מעריב הוא האהוד עליי ביותר. להארץ מערכת חדשות מעולה, אולם העיתון כולו מוטה ולא מאוזן עד כדי כך שמאמרי הדעה שלו זוכים למחמאות מאת אישים סורים, ידיעות אחרונות מדשדש בחוסר נחת כבר זמן רב, ללא עורך רשמי, בין היותו צהובון רכילותי וצעקן לבין היותו עיתון עם אג'נדה לא שונה בהרבה משל הארץ - רק פחות כשרון בהרבה.
לעומתם הקפיד מעריב עד עתה על קו מאוזן, רשמי, ממלכתי יותר. הוא לא חסך בסקופים ולא הסתיר דבר, אלא חשף והסעיר בלוויית שיקול דעתו של עורך מוכשר, אמנון דנקנר, תוך הקפדה על עובדות ותוך איזון נכון בין פרשנויות ועמדות. תוך שמירה על כללי אתיקה והשקפה ממלכתית כשצריך.
השבוע חרג מעריב ממנהגו ופרסם פרשה שטותית ומגוחכת, ללא בדיקה של ממש, ללא מתן זכות תגובה מספקת לנאשם, אבל הגרוע מכל: תוך התקפה משולבת חסרת תקדים במעריב, בו תמיד היה מקום לדעה מכובדת ושונה, מצד כלל העיתונאים המובילים בעיתון. העיתונאים הללו נשענו על ההאשמה הגרוטסקית שהובלטה בצבע צהוב (כן, כן, ממש כך - זו אינה מטאפורה) בעמוד הראשון ועל פני עמודים רבים בתוך העיתון, כדי לקרוא לראש הממשלה להתפטר. לא פחות.
מרגלית, כספית וימיני, שלושה עיתונאים בכירים, סילפו עובדות, בדו מליבם, הגזימו ושיפצו את האמת (למשל מרגלית על עסקת חילופי השבויים: "שחרור מאות מחבלים רוצחים", כספית לשרון: "לא אמרת לנו את האמת. הסתרת אותה" - ימיני כאן היה ההוגן יותר מבין השלושה), ותוך השענות על טענה מפוקפקת, פרסמו באתר האינטרנט של מעריב קריאות נרגשות שזכו לכותרות הבאות: מרגלית - "עד כאן, אריאל שרון. עד כאן", כספית - "רה"מ, תחזיר את המפתחות", וימיני - "הפעם אין כבר זכות שתיקה". התוכן היה לא פחות הוגן ואובייקטיבי.
שרון הגיב עוד באותו יום, הסביר לכולם שלא היה מודע לקשר, כפי שגם עשו בני המשפחה כולם ועורך הדין של טננבאום. במעריב הזדרזו לקבוע כי שרון לחוץ באמת הפעם.
האמת היא, כי העניין אינו ממש רציני וההאשמה שווה אולי רק את הנייר עליה היא כתובה, וגם אז, כרכילות פיקנטית בלבד וללא משמעות משפטית. אסביר זאת בטיעון פשוט: נניח ששרון ידע ולא סיפר, אז מה? דמיינו כי שרון מודיע בישיבת הממשלה - בה כזכור עברה עסקת השבויים, שהייתה עסקת חבילה שכללה את גופות שלושת החיילים, ואשר נרקחה במעורבות תיווך בינלאומי, על חודו של קול - כי היו לו, לפני שלושים שנה, קשרי מסחר בני כמה חודשים עם חותנו של טננבאום מצד פרודתו מזה שנים, ולכן הוא מנוע מלהצביע. כאשר העסקה הייתה נופלת, האם לא היה בכך חטא ופשע מוסרי? האם לא היו שואלים עיתונאינו, ובצדק רב, מה קרה לשרון, שרון שהשבויים והנעדרים היו בשבילו מאז ומעולם כבניו?
איזה עיתונאי לא היה אז מחפש את הסיבה לכך ששרון מתנכל לטננבאום, וכנראה מוצא באותו קשר בדיוק את הסיבה? הרי קל לעשות זאת כשמדובר בהיסטוריה רחוקה כל כך: "השותפות התפרקה כמעט מייד, כנראה היו מים עכורים", או, "חתול שחור עבר בין החותן לשרון לפני שלושים שנה, וטננבאום משלם היום את המחיר", היו זועקות הכותרות. ושוב היו קוראים לו להתפטר. הידיעות שהעבירו הגרמנים על מצבו הבריאותי הרעוע של טננבאום היו משמשות אז נגד שרון, כפי ששקריותן, בחוסר הגינות מוחלט, משמשת נגדו היום אצל כותבי המאמרים. הכלל האומר כי כאשר הן מעשה והן היפוכו עשויים לשמש לניגוח הפועל, אזי אין מדובר בביקורת עניינית, אלא בביקורת אישית ופוליטית, עובד כאן שעות נוספות.
"גילוי נאות" זועקים העיתונאים. אבל סביר לגמרי להניח ששרון פשוט לא ידע. כל הפגישות עם המשפחות נעשות בפורומים רחבים, תמיד בשיתוף גורמים נוספים, אנשי צבא, אנשי לשכה, כלל המשפחות. מי יעז בפורום כזה, גם אם היה רוצה, להעלות נשכחות שכאלה? אפילו חיים אברהם, מתנגדו הפוליטי של שרון, יצא להגן עליו. והוא נכח בכל הפגישות. מדוע לא ביררו זאת במעריב? מדוע לא ניסו לוודא את הנקודה הקריטית הזו? מדוע הסתפקו בהשערה עלומה ובנו עליה בניין של ספקולציות שתכליתו הקריאה: "התפטר!"?
האם שכחו במעריב ששרון סיכן בעבר הרבה יותר מאשר את כסאו למען שבויים ונעדרים? הוא סיכן את כבודו, את פיקודו ואת חייו.
חבריו יודעים לספר שמאז שנפצע בצעירותו אנושות בקרב לטרון לא היה מוכן להשאיר פצועים והיה נחוש לגמרי כאשר היה צריך להגיש סיוע לנצורים ולהחזיר שבויים. קשה שלא להאמין לשרון כאשר הוא מוסר כאן את גרסתו. הביוגרפיה שלו מצדיקה את מעשיו לגמרי. עברו הצבאי והפוליטי כולו מתייצב כאן לטובתו.
באופן אישי אני מתנגד לחלוטין למהלכיו המדיניים ופוליטיים של שרון, והתנגדתי גם לעסקת השבויים (כפי שכתבתי גם כאן). אבל יש הבדל בין ביקורת פוליטית עניינית, לבין ניגוח מזיל ריר ומפולבל עיניים של עיתון שרואה אדום מול העיניים. יש הבדל בין קרע פוליטי ותדהמה מדינית, לבין פרסום האשמה אישית לא מוכחת ולא בדוקה (האשמה שכמעט אינה ניתנת להוכחה או לסתירה), ושימוש בהאשמה אמורפית זו בקרב מאורגן של כלל בכירי העיתון כנגד ראש ממשלה.
אז מה קרה למעריב? מדוע אבדו שם (לרגע, אני מקווה) הצלילות ושיקול הדעת? האם הקנאה העיתונאית? האם הרדיפה אחרי הסקופ? האם נפלו קורבן לתחרות עם שני היריבים הגרועים ונכנעו לסטנדרטים הנמוכים יותר שלהם? האם רגע של חולשה? אולי מיצוב מחדש של העיתון? שיקול כלכלי? אולי התחברות למגמה פוליטית כלשהי? סתם טעות?
איני יודע. אני יכול רק להזכיר לעורך המכובד את דבריו, לא מזמן, לעיתון הארץ ולעורכו הקודם: "הארץ... עירב באורח בלתי-נסבל בין חדשות לבין דעות והוסיף על כך האשמות לא מבוססות ואף חרפות נחותות... הדברים ברורים מאוד ואני יכול לנחש, כי בסתר ליבם עורכי הארץ יודעים כי בסיפור הזה העיתון שלהם נהג באופן מאוד לא מוצלח".
אני מקווה שבסתר ליבו יודע אמנון דנקנר שהוא גרם בעניין זה עוול לשרון, שכן שרון היה פועל באותו אופן בדיוק גם אם הוא או בנו או שכנו או כל יהודי אחר היה בשבי החיזבאללה. כי זה שרון. וגם אם פוליטית יש להתנגד לו, וגם אם נכשל פה ושם מבחינה ציבורית, וגם אם השינוי שעבר עליו בזקנתו קשה לעיכול והבנה, יש להתייחס אליו בכבוד הראוי ובהגינות עיתונאית, לכל הפחות כמו לכל אדם אחר, ובפועל כלבעל זכויות רבות בתולדות האומה, בוודאי בענייני שבויים.
אסור למעריב לתת לשנאה, לכסף או לפוליטיקה להנמיך את הסטנדרטים המקובלים שהוא מעמיד בעולם העיתונאי הקטן שלנו עד כה. ביושר וצדק הרוויח דנקנר את הזכות לתקן את עוולות עיתון הארץ. חבל שיבזבז זכות זו בסקופים מומצאים, מבחינה אובייקטיבית הרבה פחות מעניינים מאשר, למשל, פרשת סיריל קרן של הארץ, וניפוחם הנמרץ עד לשלב שבו יתפוצצו בחדר המערכת של מעריב עצמו, והעיתון ימצא את עצמו מתחרה עם יריביו על הרכילות העסיסית יותר, הביקורת המשתלחת יותר, השמאלניות השמאלית יותר או חוסר האיזון הקיצוני יותר. לקוראי העיתון כמוני יהא זה יום עצוב.
