מה שזועק אולי יותר מכל בזירה הפלשתינית, הוא השיתוק הקולקטיבי, מנת חלקו של הרחוב הפלשתיני. שיתוק בבחינת נכות מדאיגה. חוסר היוזמה של הרחוב, של האזרח הקטן, אותו אחד שבאמת לא מעניין אותו אלא להרוויח את לחמו. לא של ההנהגה, שממנה כבר מזמן אין לאיש ציפיות, גם אם היה מי שציפה.
ביום שבת היינו עדים (שוב) לעליית מדרגה מצד ארגוני הטרור הפלשתינים, במאבקם צמא-הדם והבלתי נלאה נגד ישראל. פיגוע משותף, פיגוע משולב, פיגוע משולהב יצרי שנאה. הפיגוע הזה, לא הסתיים ללא פגע. נהרגו בו שישה בני אדם. כולם פלשתינים.
ואולם, את הגורמים הפלשתינים הרשמיים אחזו השיתוק והדממה. שיתוק מסוג אחר. שיתוק רועם. השיתוק הזה נובע מקונפליקט עמוק - פרי ההבחנה שיצרה ההנהגה הפלשתינית במו ידיה בין פיגועי טרור כנגד אזרחים, לבין "פעולות התנגדות" לגיטימיות כנגד יעדים צבאיים, יעדי "הכיבוש".
כל ההבחנות הללו, בין פיגועים נגד אזרחים לפיגועים נגד חיילים ומתנחלים, פיגועים בשטחי 48' או בשטחי איו"ש ורצועת עזה - שטופטפו משך שנים מלמעלה, עלו אתמול להנהגה הפלשתינית ביוקר והעמידו אותה במצב מורכב אל מול הרחוב הפלשתיני.
מה אמור לחשוב אותו פלשתיני שאחד מבני משפחתו נרצח אתמול בפיגוע טרור שביצעו בני עמו, ואינו זוכה לגינוי מצד איש ברשות? איזה מסר מעבירה ההנהגה הפלשתינית לבני עמה - שאין להם כל קשר לחיות הטרף מהצד השני? איזה מסר מועבר למשטרה הפלשתינית, ששכלה שניים מאנשיה? האם גם ערפאת ייצא וינהם כעת בפני אנשי המשטרה שלו: 'לא בכי ולא נהי', ויאמר להם שדמם של החפים מפשע, גם אם הם פלשתינים, מותר לאור העובדה שנרצחו בתחום גזרה לגיטימי?!.
הרחוב הפלשתיני צריך היה לקום ולזעוק נגד ההנהגה שלו. לעמוד על שני רגליים אחוריות ולהפציר בהנהגה שלו לגנות את פיגוע הטרור/פעולת ההתנגדות במעבר 'ארז'. במדינות העולם הערבי, כגון עירק וסעודיה, שגם בהן פגע טרור מתוצרת עצמית, הרחוב לא שתק ואף התקומם ויצא להפגנות.
אז מדוע, אם כן, דווקא הרחוב הפלשתיני נדם. הייתכן שהפחד שולט ברחובות עד כדי כך? הלא גם באירן, אם הדיקטטורות בעולם הערבי והמוסלמי, נשמעים מעת לעת קולות מחאה נגד השלטונות. לא ברור.
גורמים פלשתינים ששוחחתי איתם באחרונה התייחסו להיעדר היוזמה בצד הפלשתיני ותיארו לי מצב של אדם בעל חובות פתוחים ורבים בבנקים שונים, בהקבלה למצבה של החברה הפלשתינית כיום. "אדם כזה אינו יכול להתמודד עם הנטל של עשרות חובות ופשוט שוקע", נאמר לי.
אינני מסכים עם ההסבר הזה. בוודאי לא הפעם, כאשר מדובר בחוב של החברה הפלשתינית לעצמה. אסור היה לפלשתינים לשתוק, לנוכח רצח אחיהם בידי אחיהם. היה עליהם לצאת בראש מורם, מעבר לכל ההגדרות הסמנטיות, ולגנות את הפעולה הזו, יהא כינויה אשר יהא. לא בשבילנו, הישראלים, אלא בשבילם. על-מנת להוכיח, לעצמם, שעוד נותר בהם צלם אנוש. אבל הפלשתינים בחרו להמשיך בדעיכה המתגלגלת של פסיביות טוטלית, ושוב הוכיחו כי הדרך למציאת פרטנר - ארוכה ואולי בלתי אפשרית. לא בעידן הזה בכל אופן.
