משה דיין היה מדוכדך היה על סף קריסה נפשית והשמיע דברי נבואה מזוויעים על "חורבן הבית השלישי" תוך שהוא מנסה לחמוק מאחריות אישית.
על תפקודו של דיין במהלך אירועים אלו כתב אלוף (מיל) חיים הרצוג ששימש פרשן צבאי במלחמה ומאוחר יותר נבחר כנשיא המדינה: "הלם המלחמה גרם למשהו שיפקע בתוך תוכו של דיין. ההתקפה הערבית הראשונה והצלחתה הראשונית שיקעו אותו בפסימיות עמוקה, אשר העכירה את שיקוליו והערכותיו. הוא בילה זמן רב בחזית, הרחק ממרכז העצבים, תוך שהוא מפיץ את אווירת הפסימיות סביבו, ומשיא עצות, אשר לו נתקבלו היו מותירות את ישראל ללא אותם הקלפים שהתגלו ככה יקרים לעת המשא-ומתן על הפרדת הכוחות".
פרטים לא מעטים על דברים שנאמרו בדיוני הממשלה ובצוות הביטחוני המצומצם שעמו נועצה ראש הממשלה דאז
גולדה מאיר פורסמו במרוצת 37 השנים שחלפו מאז אותה מלחמה שהיוותה סכנה קיומית ממשית להמשך קיומה של המדינה.
אבל באורח אישי היה לי מקור בלתי נדלה נוסף שבאמצעותו ניתנה לי הזדמנות נדירה ללמוד על מה שאירע מאחורי הקלעים המדיניים והביטחוניים.
היה זה בזכות כתיבת ספר ביוגראפי על שר האוצר בתקופת המלחמה פנחס ספיר שהיה אחד האישים החזקים במדינה ומי שוויתר על ראשות הממשלה לטובתה של גולדה.
את מלאכת איסוף החומרים, הראיונות לקראת כתיבת הספר "ספיר" התחלתי בשלהי 1974. ספיר כיהן באותה עת כיו"ר הנהלת הסוכנות אחרי שהחליט לפרוש מתפקידים מיניסטריאליים בעקבות נפילת הממשלה של גולדה.
גולדה מאיר התפטרה מתפקיד ראש הממשלה בחודש מאי 1974 בעקבות מסקנות ועדת אגרנט והפכה לאחת הדמויות השנואות במדינה יחד עם משה דיין.
ספיר שלא איבד את השפעתו הפוליטית תמך בבחירתו של
יצחק רבין לתפקיד והעדיף אותו על פני
שמעון פרס, תמיכה שסייעה לרבין לגבור על פרס בדו-קרב על התפקיד במרכז מפלגת העבודה.
כך החלה בחודש יוני 1974 הקדנציה הראשונה של רבין בתפקיד ראש הממשלה שלא הייתה מוצלחת במיוחד ונקטעה בעקבות התפטרותו אחרי שנחשף חשבון הדולרים המשפחתי בבנק אמריקני שנפתח בניגוד לחוק.
בראיונות הראשונים עם ספיר, לקראת כתיבת הספר הוא הקפיד שלא לחשוף בפני סודות מדינה, נמנע מלפגוע בגולדה וקימץ בביקורת על דיין, אבל ניכר היה שהוא נתון בסערת רגשות והמלחמה הזו הפכה אותו לאדם אחר.
באחת השיחות אמר לי ספיר: "כאשר קיבלתי את ההודעה לנסוע מיד מביתי בכפר סבא לתל אביב ביום הכיפורים הבנתי שהגרוע מכל עומד להתרחש. כל הדרך שאלתי את עצמי האם אנו מוכנים להדוף את האויב? האם כל הכוחות יצאו לחזית? כשר האוצר תהיתי האם נוצל כל תקציב הביטחון לחימושו של צה"ל. ניחמתי את עצמי ששנתיים קודם לכן החל צה"ל להצטייד בנשק ובציוד מתוחכם. ידעתי שיש לצה"ל, מטוסי פנטום וסקייהוק ציוד אלקטרוני וטנקים חדשים. אותה שעה לא העליתי על דעתי כי הנשק יוכל להספיק רק לחלק מימי המלחמה ובודאי שלא חלמתי בחלומות הרעים שיהיה מחסור חמור בתחמושת ובציוד".
(בעיצומה של המלחמה נפתחה מגבית חירום בניצוחו של ספיר לגיוס כספים בארץ ובעיקר בחו"ל לצורך רכישה מידית של תחמושת ופריטים חיוניים. למטרה זו יצא בדחיפות ספיר לארה"ב).
בהדרגה נפתח ספיר וטען כי הוא חש רגשי אשמה מסוימים על כך שלא גילה רוחב יד יותר לגבי תקציב הביטחון וזאת רק משום שהיה מודע לבזבוזים של מערכת הביטחון בסעיפים לא חיוניים וראוותניים תוצאה של מערכת בקרה תקציבית לא יעילה.
ספיר אמר עוד שגולדה, האישה חסרת רקע ביטחוני בסיסי, נקלעה ערב המלחמה ובמלחמה עצמה למצב בלתי אפשרי עם שר הביטחון דיין שנכשל, הרמטכ"ל רב אלוף דוד אלעזר (דדו) שתפקודו היה שנוי במחלוקת ומלחמת גנרלים בצה"ל שבה נטלו חלק האלופים
אריאל שרון, אברהם אדן (ברן) שמואל גורודיש, יצחק חופי ואחרים.
לעומת זאת לא הזכיר ספיר את רבין שלא מילא תפקיד במלחמה ורק עתה אחרי חשיפת הפרוטוקולים הסודיים התברר שפעל בשליחות גולדה לבחון את מוכנות, צה"ל באחת הגזרות. הדיווח של רבין היה אופטימי ולא עמד במבחן המציאות.
ספיר נפטר ב 12 באוגוסט 1975 בעיצומה של כתיבת הספר הביוגראפי כאשר השתתף יחד עם ראש הממשלה רבין בטקס הכנסת ספרי תורה לבית הכנסת במושב נבטים.
אחרי פטירתו של ספיר נמצאו בארנק שהיה בכיסו כמה פתקים שנשלחו אליו בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים ואחריה עלי ידי דיין וצילומיהם פורסמו בספר שיצא לאור בראשית 1976.
באחד הפתקים שנכתב ב 7 באוקטובר 1973 נאמר: "ספיר, אני מבין שהמצרים הדליקו את בארות הנפט באבו רודס ושאנשינו עזבו את המגדלים (בדבר המגדלים איני בטוח לגמרי) משה דיין".
פתק שני שלח דיין לספיר בישיבה נוספת של הממשלה שהתקיימה ב 9 באוקטובר, ובו נאמר: "ספיר: "אני מניח שאתה שומע מה דדו מספר על המצב בתעלה (כל המעוזים אבודים ואי-אפשר להגיע אליהם אפילו בשריון), ואני מקווה שאתה מתייחס לזה יותר ברצינות נאשר התייחסת לדברי בעניין זה לפני יומיים. משה דין" .
בכיסו של ספיר נמצא גם פתק שדיין שיגר אליו אחרי המלחמה ב 15 בפברואר 1974, במסגרת הכנת תקציב המדינה החדש. כמה שבועות לפני ששניהם פרשו מתפקידם בעקבות התפטרותה של גולדה. וכך כתב דיין: "אני יודע שאתה מבין ומעריך מה זה בשבילי לבוא למטכ"ל ולמשרד הביטחון ולחייב אותי לקצץ מיליארד וחצי מהתקציב שהם הכינו, וזאת לא מפני שהאוצר דורש כך אלא מפני שאני חושב שאסור לבנות תקציב כל-כך גדול".
בדברי ההקדמה שכתב ראש הממשלה רבין לספר "ספיר" הוא לא נגע כלל במלחמת יום הכיפורים וקבע בין השאר: "פנחס ספיר ירשם בתולדות העם היהודי כאחד הענקים מבין בוני המדינה, משקה וחברתה. מעשיו ופעולותיו יקנו לו מקום מכובד ביותר בהיסטוריה של תקומת העם והארץ":
בשנת 1976 התמנה דיין לעורך עיתון יומי חדש בשם: "היום הזה", שהוקם על-ידי מספר אנשי עסקים בהם אליעזר ז'ורבין. העיתון הופיע כשלושה חודשים בלבד בטרם נסגר.
אבל דיין סירב לקחת אחריות נצחית על אחריותו למלחמת יום הכיפורים וחיפש דרך לחזור למרכז הבמה הפוליטית.
ההזדמנות נקרתה לו במהפך של בחירות מאי 1977 שבהן התחולל מהפך ולראשונה בתולדות המדינה עלה הליכוד לשלטון.
דיין שנבחר ברשימת המערך לכנסת הצטרף לממשלתו של בגין בתפקיד שר החוץ. החלטה זו עוררה חמת זעם וסערה, ושמעון פרס שעמד בראש המפלגה האופוזיציונית דרש במפגיע שדיין יחזיר למפלגת העבודה את המנדט שלקח עמו. דיין לא הסכים לכך, והפך ל"סיעת יחיד".
דיין הואשם על-ידי חבריו באופורטוניזם והמעבר שלו, כמי שבמשך כל חייו השתייך לתנועת העבודה, אל שורות הליכוד, נחשב על-ידי תומכי המערך כחציית קווים בלתי נסלחת. אבל לאמתו של דבר היה חשוב לדיין לסגור מעגל עם מצרים בעקבות הטראומה של מלחמת יום הכיפורים.
דיין היה מעורב בביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים דאז אנואר סאדאת בכנסת ומאוחר יותר היה דיין שותף פעיל לחתימת הסכם השלום עם מצרים. לאחר מכן התגלעו בין בגין לדיין חילוקי דעות משמעותיים באשר ליישום ההסכם, והמשא-ומתן על האוטונומיה.
דיין התנגד למדינה פלשתינית, אך סבר כי יש להעניק לפלשתינים אוטונומיה נרחבת, ולא להחיל עליה את הריבונות הישראלית. פירושו של בגין לרעיון האוטונומיה היה כי זו תחול במסגרת ריבונות ישראלית.
דיין חפץ להתקדם במשא-ומתן ולהשיג בו הישגים, בעוד שבגין חפץ למסמס את המשא-ומתן, בסברו כי העניינים אינם צריכים להגיע לידי הכרעה כל עוד האינטרס המצרי מחייב שקט ושיתוף פעולה כאשר ישראל ביצעה את הנסיגה מסיני.
דיין פרש ממשלת הליכוד בשנת 1979 כאשר כבר אז התפשטו בגופו גרורות של מחלת סרטן המעי הגס וחרף הניתוח מצבו הרפואי הלך והחמיר.
אבל דיין העקשן לא ויתר ורץ בבחירות לכנסת העשירית, שהתקיימו בסוף יוני 1981, בראש "תל"ם" (תנועה להתחדשות ממלכתית) שעליה נמנו כמה מחסידיו.
זמן קצר לפני הבחירות, בחודש מרס של אותה שנה, ראיינתי את דיין בערב ראיונות שהתקיים במלון הילטון בתל אביב. דיין היה חלוש, התקשה בראייה והשתרך בקושי מהשורה הראשונה לבמה בסיועה של רעייתו רחל.
כאשר ישבתי מולו במרחק קטן חשתי במצב בריאותו הרופף. תשובותיו לשאלות שהצגתי לא היו קולחות וממוקדות ונאמרו בקול רפה.
זה לא היה משה דיין האמיתי.
תל"ם זכתה בשני מנדטים בלבד. בנוסף לדיין נבחר לכנסת גם מרדכי בן פורת. כמה חודשים לאחר מכן, ב 16 באוקטובר 1981, נפטר דיין מהתקף לב ולפי בקשתו הוא נקבר בנהלל.
האגדה של דיין נופצה כבר אז אחרי מלחמת יום הכיפורים ואפילו השלום עם מצרים לא הביא לשיקומה.
