פרק 22 - הים לא הייתה שעה שמרתה לא הכירה אותו: חרישי ומלחשש מילות ברכה בבוקר צונן וערפילי. זוהר ומכיר בערך עצמו כשהשמש ניצבת לה ברום, צורבת את הטבע בגאווה צרופה.
רוגש, כמבקש לגרש את המון האדם שבאו להתפעל מעוצמתו בערוב היום. גם מפתה ומסתורי בעת אפלה מזמנת ואפורה.
לא הייתה עונה שמרתה לא ידעה אותו: עכור והפכפך בימות הקיץ הלוהטים, פולט אלי חוף מדוזות ומפגעים אחרים; כמבקש לברור בעצמו את ידידיו מבין המוני הצובאים על חופו בקיץ, דווקא ומן הסתם.
כחול עמוק, רוגע ויצרי לסירוגין, מלהג ארוכות עם אדווה לבנה קוצפת בסתיו המשתנה תדיר-מתמזג עם פני-שמיים, קודר מספיק אך צלול דיו, כדי לשקף את כיפת השמיים המתקדרת הסוככת מעליו.
סוער וקוצף בגווני אפור כהים, מתמזג עם הגשם הרוגז ביום חורף צונן.
ולעתים, אף רוגע וחייכני במיוחד, כמתנה-אהבים עם האביב, הנושא על כתפיו אבקנים פוריים ורומנטיקה סוחפת.
הייתה זו שעת בין-ערביים ביום אביב ריחני במיוחד, זה שלאחר החורף הגשום, עטור צבעי פריחה השורים בו בהרמוניה גמורה; כשמרתה ביקשה את קרבתו של הים.
שאפה לריאותיה את שלל ניחוחות הפריחה, טיכסה עצה עם התבונה האינסופית הפרושה עלי-ים, כמפת-תחרה צחורה הצונחת באווריריות על שולחן משפחתי מעץ-מלא.
מרתה שלחה תפילתה לשלומו של יותם-ניצן, בנה האהוב, מבקשת עבורו מאה אחוזי החלמה - לא פחות! דורשת את חזרתו לתפקוד-מלא והמשך חיים חלקים וצלולים, כפני-הים השקופים בעת-רגיעה.
היא ידעה כי תהיה מוכנה להקריב את כל אשר לה, ובלבד שתתאפשר בריאותו המלאה של בנה. היא ידעה בבטחה, שכבר עשתה את מרבית-הדרך והוכיחה לעצמה את יכולותיה. לכן, מכאן ואילך לא יקשה עליה לעצור את שאיפותיה למענו ולמען שלום כל בני ביתה.
"...גם אם אדרש שוב ושוב", הבטיחה לאדווה שאת רגליה ליחכה..."גם אם אדרש בשנית להקריב את שאיפותיי למענו או למענה...אעשה זאת ללא היסוס וללא תחושת-כעס בלבי", אמרה בלחישה; והבטיחה שלא תתנה כל תנאי ולעולם לא תשאל "למה" או "מדוע", רק תמלא בשתיקה את מלוא הדרישה.
אט אט גררה מרתה את עצמה אל תוך הקצף הרוגש, כאילו ביקשה לשמוע טוב יותר את תשובת הים הנישאת עם גליו המתקרבים אלי חוף.
ישובה הייתה בבגדיה על החול הספוג, טובלת בטורקיז-הרטוב.
התמסרה לתחושה. נשאה תפילתה אל הכדור הזהוב שנחת ברכות על ענן-זך ועטפה אותו באהבה ללא גבולות, כזו שרק אהבת-אם לבנה תידמה לה.
אהבה-שמיימית וישירה, שלא תמיד עומדת ביחס-ישיר להשקעה.
מזווית-ראותה, דרשה מיצירת-המופת של חייה, לחזור ולהיות כפי שהייה - צועד על שתי רגליו בבטחה, כפי שעשה במלאת לו חודשים עשרה.
הבטיחה שלא תראה בכך יותר משום מובן-מאליו.
לראשונה, תקבל את כל כולו, אפילו כשהוא מסנן את הקללות האלה שכה תיעבה, או משתמש בסלנג שתמיד צרם לאוזנה...הכל תקבל באהבה!
"יותם-ניצן", לחשה בערגה וכמו הד ענה לה הים בלחישה...יותם-ניצן... ומרתה מצאה בה נחמה לרגע - רוגע ללאות שפשטה בנפשה-פנימה; ולאותה כוס רוויה של דאגה צרופה.
שעה ארוכה האזינה לאוושת-הגלים והשמש כבר אמרה לשקוע, כשמרתה חדרה אל תוך המים פנימה, מסרבת להיכנע לצינה שאחזה בעצמותיה.
אותה עת, עטפו אותה המים הרוגשים מכל עבר.
היא התבוננה בחצי הכדור הזהוב, שנגלה לעיניה; והתרכזה בנקודה כתומה של גלגל-החום-המצטנן הזה, בעודו נבלע במעמקים. מחשבתה נדדה אל אפרת, שבה ראתה את התגלמות שאיפותיה שלה עלי אדמות. את יכולת-המימוש וההגשמה שנטשה אותה לזמן-מה.
"תודה", לחשה, ובלבה תפילת הודיה כנה. "תודה על שנבראה בצלמי. תודה על בריאותה... תודה על נחישותה לממש את עצמה. תודה על כושר הביצוע שלה הבא לידי ביטוי הלכה למעשה ולא בתיאוריה כמוני...אמה".
שעה ארוכה המשיכה מרתה להלל את בתה בקול, יודעת שכל מה שפספסה היא בחייה, אפרת תשיג וחלק מן הדרך כבר עשתה. בטוחה שאפרת לעולם לא תלך לאיבוד בקרבות החיים, כפי שהיא איבדה את עצמה ביודעין...סקרה בהערצה את מהלכי בתה הצעירה והודתה שמכולם היא אכן יכולה ללמוד, אך במיוחד מאפרת. כי...מכל מלמדי השכלתי, זכרה את האימרה.
דרך אפרת המקסימה, החזירה לחייה לא אחת את הצחוק ואת השמחה ומהתבוננות במעשיה, קלטה בשנית את הצורך בעבודה קשה, בדרך למימוש כל שאיפותיה.
עמדה על-כך ש"ויתור" כלל לא היה מצוי בלקסיקון החיים של בתה.
למעשה, עכשיו ידעה להבחין בין הרכות הזו, לצד העוצמה שבהחלט אבדה לה במהלך-השנים. עכשיו ידעה, כי שוב לא תזדקק למראת-הסובבים אותה. בשבילה, בדיוק כמו לגבי אפרת, הבבואה הנגלית לנגד עיניה, היא יצירה פרטית משל עצמה, ללא דריסת רגל של פיית החלומות או המכשפה הרעה.
מעתה, לא יהיו עוד עבורה החיים בבחינת אגדה נואלת, כי אם מציאות ארצית מוכחת ויציבה, כששתי רגליים איתנות מריצות אותה קדימה.
לראשונה מזה שנים, חשה מרתה שהיא מוכנה ומזומנה לפעולה כבר עתה! ממש בזו השנייה! ידעה שלעולם לא תמתין עוד לאיזה אות סמוי או פקודה נסתרת.
היא הכירה עתה בכוחה שלה וחשה כי האנרגיה שהייתה רדומה בה זמן כה רב, מצאה לה דרך משלה להתפרצות בלתי ניתנת לעצירה.
בטנה השטוחה של מרתה, התנפחה והצטרפה לצליל אנחת-רווחה שבקעה בקול עז מגרונה. היא פלטה כל שבתוכה. יורקת מדוזות רכרוכיות, פיח שחור, פסולת-ימית מזוהמת ואצות דביקות.
מרתה נשכבה על גבה, התמסרה לטבע והניחה לעצמה לצוף על פני המים, להתמכר לתחושה. פטמותיה זקורות בתוך חולצתה השחורה שנצמדה בלהט לגופה החטוב.
לבדה הייתה מרתה על חוף-הים, ובאותה שעה כלל לא שתה-לבה לגאות המתגברת שהחלה סוחפת אותה אל תוך הים פנימה.
החוף כבר נראה מרוחק ממנה, כשהשמש האדומה כבר נבלעה באופק. אך מרתה כלל לא ידעה חשש בלבה, מעולם לא פחדה מן הים. היא אהבה אותו בכל נימי-נפשה וגופה.
לפתע, ניסתה לעמוד על-רגליה והבחינה, כי המים כבר מכסים את כל גופה, והיא כבר אינה יכולה לעמוד זקופה מלוא-קומתה; אלא רק להיעזר בשחייה אינטנסיבית! שחייה כנגד הזרם הסוחף של הים בעת אפלה.
מרתה שאפה לחזור אלי-חוף ונשימתה הקצובה העידה על עוצמת-הסחיפה של המים. אך היא לא הרפתה! ביצעה בנחישות את תנועות השחייה שלמדה בעברה ובמיומנות רבה. יצר-החיים, כך התחוור לה באותה שעה, היה חזק מכל הפחדים שלה גם יחד, והוא שסייע לה במלחמתה נגד הזרם.
שום מחשבה לא הטרידה את מוחה שהיה עסוק במלחמת ההישרדות שלה. מוחה היה מרוקן לגמרי ממחשבות. רק מטרה אחת הייתה נטועה בתת-המודע שלה, והיא שסייעה לה במאבק לחזור אל החוף המוגן והבטוח.
שעה ארוכה נאבקה מרתה בגלים הסוחפים, כשהם לוחשים אליה בערמומיות קוצפת, קוראים לה לחזור פנימה.
היא חשה בזרמים התת-קרקעיים הגורפים וידעה כי עליה לחלוף על פני כל המכשולים האלה. לרגע, נדמה היה לה שנגעה בסנפירי להקת-דגים ששרטו את רגליה, אך במחשבה שנייה שקלה, אם לא היו אלה סלעים חדים.
מכל מקום, היא לא נתנה דעתה עליהם ולא אפשרה להם לעכב אותה בדרכה הברורה. הייתה לה מטרה והיא לא הייתה רחוקה ממימושה.
מרתה הפעילה את מלוא כוחה לעבר המטרה! גם עתה, לחמה את הקרב הזה לבדה - מלחמתה בים שתמיד כה אהבה.
שערותיה נטפו כשהשתרעה על החוף וחיוך מלא סיפוק נסוך על פניה.
גופה רעד, לבה פעם בחוזקה, אך היא הרגישה איתנה מאי-פעם;
והים מצידו, ראה בה בהחלט יריבה ראויה. הוא...כבר לא זלזל בכוחה.
"איפה כשלה אהבתנו?" שאלה אותו בלחישה.
והוא היסה אותה, שולח אליה ליטופי-מים מלוחים, כמסמן את כוחו.
"כשלה או לא כשלה?" הקשתה, ומסביב שררה אפלה גמורה. איש לא נראה על החוף פרט למרתה, שממבט אווירי ממעל, נראתה כנקודה זעירה וקטנטנה.
לפתע שמעה קול צחקוק מתפרץ וסוחף. קול מתגלגל ורועם. קול משחרר ותרועות ניצחון פורצות בהתלהבות.
ורק...רק לאחר זמן-מה קלטה כי היה זה צחוקה שלה. צחוק מתפרץ ומשוחרר אשר גבר על אוושת-הגלים הרוגשת...
___________________
על הספר בבואה: רומן קולח על הגשמת חלום ומימוש עצמי מלא כולנו באיזשהו מקום מרתה, גיבורת הספר "בבואה". חיים בתוך בחירה שעשינו לפני שנים, כשבתוכנו לבה מבעבעת המאיימת לפרוץ לשם ייעוד אחר: מקצועי, אישי או הגשמתי.
הספר מציג תהליך פסיכולוגי עדין ורגיש של ציירת בגיל הביניים, היוצאת בתערוכה ראשונה ומשמעותית, רק לאחר שגילתה את סוד ההצלחה: אתה מה שאתה בוחר להיות! איש לא יוכל לעשות בחירה זו במקומך.
זהו רומן שניתן לקראו כפשוטו: סיפור על אישה-ציירת, ועל הליך נפשי מרתק שהיא עוברת.
אך אפשר גם להתייחס לסימבוליקה המצויה בו ולהיות מונחים על-ידי המסרים הפילוסופיים המוטמעים בספר, באופן כמעט בלתי-מורגש.
כך, המקצועות של שלושת חבריה לשעבר של הגיבורה, אינם מקריים
והם יוצרים יחדיו את מרקם הווייתנו האנושית: גוף, נפש וחיצוניות.
כמו גם, השיקום של בנה-יותם-האנלוגי לשיקומה שלה (ללמוד לדבר מחדש בזכות עצמך וללמוד ללכת מחדש על רגליך שלך!).
או מוטיב הלידות המסמל התחדשות והתחלות חדשות, שינוי השם הקבליסטי ועוד.
הספר נטוע עמוק בתוך ההוויה הישראלית, ונוגע במפתיע בקורא בשלבים מתקדמים של הספר. כאשר בנה של מרתה - יותם - נפצע קשה בפיגוע-ירי שמתרחש בבסיס המודיעין בו שירת. תיאור פיגוע הירי, הפציעה הקשה וכל מה שמתגמד לעומת זאת, הם ללא ספק, חלק מחיינו הכאובים לעתים, כאן בישראל.
גלי צבי ויס עיתונאית ותסריטאית בוגרת החוג לפילוסופיה ולחינוך מיוחד באוניברסיטת תל-אביב.
הוצאת "פוקוס"
להשיג: ברשת סטימצקי, צומת ספרים, קפה גופרמן ברשפון,
הספרים של אורי": רש"י 8 ר"ג / ויצמן 34 כפר-סבא ובשאר דוכני הספרים.
