כשהריקבון המוסרי - הכרוך בעסק הביש ובאי-שחרור אנשי החוליה, שהופעלו במצרים - נחשף כעת לעיני כל, קשה שלא להיזכר בעסקת-הביש של ממשלת שרון: שחרור 429 מחבלים חיים וכ-60 גופות מחבלים, תמורת שלוש גופות של חיילינו, שנהרגו ונחטפו במארב חיזבאללה בהר דב, ובונוס בדמות טיפוס מפוקפק, שמתרברב בדרגות אל"ם (מיל.), וכבר הודה בכוונה לייבא ארצה סמים.
עסקת-הביש חשפה עובדה מדהימה: למרות שחיזבאללה הינו אוייב בקו המגע, איננו מבינים את מהלכיו ואת דרך חשיבתו; וגם אין לנו שום מודיעין רציני על הנעשה בו.
העסקה מסמנת עוד מפלה ישראלית - כפי שטוען המזרחן האמריקני דניאל פייפס - ויום ניצחון ושימחה בלבנון. עסקה זו מסוכנת גם כיוון שעברה על איסור של דוד המלך בקינתו על שאול ויהונתן: "... פן תשמחנה בנות פלישתים פן תעלוזנה בנות הערלים". ניצחונות קטנים מצטברים לניצחונות גדולים ולהישגים מוראליים - בעיקר, לאחר הנסיגה החד-צדדית מלבנון מבית-מדרשו של אהוד ברק.
איבדנו מזמן כל אפשרות להתחקות אחר הגורל של שבויי מבצע-הנפל בסולטן יעקוב במלחמת שלום הגליל ושל הנווט רון ארד. גם התברר, כי "קלפי המיקוח" שלנו (מוסטפה דיראני ושיח' עבד-אל-קארים עובייד) אינם שווים הרבה. לכן, לא היה טעם להתעקש על החזקתם בכלא הישראלי - למרות הזעקה המרה של משפחת ארד.
לא רבים במערכת הביטחון הופתעו מהעובדה, כי שלושת חיילינו החטופים אינם בחיים (התברר, כי הם נהרגו כבר ברגעי שבייתם). לאף אחד במערכת הביטחון לא היה העוז להגיד זאת במפורש למשפחות החטופים, ולהקל במקצת את לחצם על מקבלי ההחלטות.
עסקת-הביש עם חיזבאללה - כמו עסקת ג'יבריל משנת 1985 - לקויה מוסרית. לממשלה ולצה"ל יש חובה לפדות שבויים - זו חובת המפקד לאנשיו. אך הם גם אחראים לגורל כל היהודים תושבי ישראל וגם למי שייוולדו בעתיד. רבותינו פסקו, כי מצוות פדיון שבויים הנה מצוות-על - כדברי הרמב"ם, "... ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים" (הלכות מתנות עניים, פרק ח', הלכה י'). אך באותה נשימה אסר התלמוד על פדיון שבויים בכל מחיר. מימים ימימה, נודעו קהילות ישראל כמי שאינן חוסכות כל מאמץ לפדות את שבוייהן, עד שהתעורר חשש שינצלו אותן, וידרשו מחירים מופרזים לשחרור השבויים.
כבר בתקופת בית שני נקבע, שאין להיענות לתביעות השובים והחוטפים בכל מחיר. "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם" (גטין, ד', ו'), וחותם הרמב"ם: "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן ... שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם" (הלכות מתנות עניים, פרק ח', הלכה י"ב).
חכמינו לא חיכו לנאום הניצחון של שיח' נסראללה, כדי להבין זאת.
פרט להיותו מעשה של סכלות טהורה ושל מסחר גרוע, מחיר מוגזם על פדיון שבויים מסכן את כלל היהודים באשר הם ואת תושבי מדינת ישראל. אמנם חז"ל מציינים, שהיו כמה חריגים במהלך השנים, אך אלה מלמדים על הכלל. למשל - הסיפור על רבי ישמעאל בן-אלישע, שנפדה כנער (גטין, נ"ח, ע"ב). אך כשרב מאיר ברב ברוך מרוטנבורג (המהר"ם), גדול חכמי גרמניה במאה השלוש-עשרה, נאסר בעקבות הלשנה, דרשו השלטונות הון עתק תמורת שחרורו. הרב אסר על קהילתו לפדותו, ומת בכלאו לאחר שבע שנות מאסר.
לעומת זאת, רבי שאול ישראלי, מגדולי הפוסקים במדינת ישראל, טען, ששום מחיר לשחרור חיילים שבויים אינו מופרז. אך הרב שלמה גורן, שהבין לא-מעט בענייני צבא, טען בלהט, כי עסקת ג'יבריל פסולה.
היעדרות יקיריהם כאבה מאוד למשפחות החיילים החטופים, שרצו לראות את בניהם. אך חשבון לאומי אסור שייעשה בלחץ המשפחות - וגם זאת למדנו, כזכור, בחטיפה לאנטבה, בעסקת ג'יבריל, אך גם באירועים אחרים של פיגועי-מיקוח. מקבלי ההחלטות חייבים להיות, לעתים, נדיבים, גאונים ואכזריים, כדברי זאב ז'בוטינסקי. אך יותר מכל להיזהר מפח שגור: "כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן", התריעו חז"ל.
____________________
אביתר בן-צדף הוא עמית מחקר במכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור (ICT). לשעבר - עורך כתב-העת "מערכות" בצה"ל.
