הפצצה המתקתקת היא את ואני. שנינו יחד תחת איום אחד. עכשיו אנחנו היעד לחיסול. הסיכול הממוקד חוזר אלינו כבומרנג. במעופו הוא החליף כיוון ושם. מעתה ייקרא - חיסול מפוזר.
המטרות ייבחרו אולי בקפידה, אבל הפגיעה תהיה אקראית. אולי אתה, אולי אני, אולי אי מי. מי יודע? נחייה - עד שנתפוצץ?! - ונראה.
הפצצה מתקתקת מתמיד. הנה הניצרה והמרעום. הנה הכדוריות והמסמרים. הנה החוטים הסמויים. הנה נושא הכלים.
יותר מכל, אחמד יאסין חוסל במטח טילים כי כיסאו (עדיין לא כיסא גלגלים) של שרון, כיסא לא מוסיקלי כלל ועיקר, מתנדנד ורועד תחתיו מתמיד, לא בגלל כובד משקלו אלא בגלל משקלן של בעייותיו.
יותר מאשר היתה השמדתו של מנהיג החמאס, שייח אחמד יאסין (לא עליו השלום- עליו המלחמה!) חיסול ממוקד של מי שההכרח להצדיק את חיסולו חייב, כביכול, את הגדרתו כ"אחד מגדולי הצוררים של העם היהודי" - סליחה, מישהו כאן לא נסחף טיפה? - היא היתה ניסיון שקוף עד להביך של הסטת תשומת-הלב מלולאת-החנק ההולכת ונכרכת סביב צווארו של אריאל שרון, מתכווצת ומתהדקת, בעוד אחרוני הגרגרים אוזלים בחלקו העליון, המתרוקן והולך, של שעון החול השלטוני שלו.
אף כי החמאס תובע כעת את ראשו לא רק באופן מטאפורי אלא פשוטו כמשמעו, ראש בשר ודם, סביר להניח כי שערת-שיבה אחת לא תיפול מראשו הצחור. מי שייחשפו לתוצאותיו הרות האסון של הטרור הרצחני יהיו תושביה קשי-היום, הבלתי ממוגנים והבלתי מוגנים, של ישראל, כאן, שם ובכל מקום: בשוק, באוטובוס, ובשאר אתרי הגורל העצוב והמר.
