לונדון. גשם. בוקר יום שני ואני, כרגיל, מאחר להתעורר. בהתנהלות אוטומטית לגמרי, אני ניגש למחשב כדי לבדוק מיילים, ומוצא את הידיעה על חיסול השייח' יאסין קופצת לי לפנים כמו באנר פרסומי חביב, למשחת שיניים חדשה.
הלום, מזועזע ומשוכנע בצורך לשטוף מעלי את תחושת הזוהמה, אני ניגש למקלחת. שם, אני מקיים דו-שיח קצר עם עצמי ומחליט שיש להתמודד עם המציאות באשר היא. וכך, בשיער רטוב, בעוז, ובתשוקה חסרת מעצורים, אני מתנפל על המסך הקטן ("14) שבחדר העבודה.
ידיעה, ועוד אחת, ותגובה לידיעה, ופולו-אפ לידיעה הראשונה, ועוד תגובה לפולו-אפ של הידיעה השניה, ותגובה אחרונה לתגובה על הפולו-אפ כתגובה לידיעה הראשונה... ואז, נשיפה ארוכה.
ברגעים כאלה, אופפת אותי תחושת שליחות לאומית, כאילו חובה עלי לחזור במהרה לארץ ולהציל את ישראל הקטנה, הצבעונית, הקשה והאלימה, מאבדון. ואולם, כמו בעבר גם הפעם, כוס פאסטיס קצרה וביצה קשה, מורידים אותי מכל עניין הצלת המדינה. כל-כך פשוט, כל-כך נח להתנתק.
אלא שמבעד לחלון הקטן שבחדר הצר, בוקעת אפרוריות אירופאית נטולת כל חן או סימני חיים. ואז, המחשבות על הארץ, שבות וצפות. שהרי מה בסך הכל ביקשנו? שישאר משהו מהמקום המחניק הזה, כך שנוכל לשוב אליו? שאחרי מאה שנות מלחמה (אני ממש מצטער אבל בעיני אי אפשר לקרוא לזה סיכסוך) מישהו ישכיל לשחרר את היד מההדק?
פעולות אסטרטגיות כדוגמת החיסול של אחמד יאסין לא ממש תורמות לסיכויי ההישרדות שלנו כאומה. כך לפחות מנקודת מבט מקרו-מדינית מפוכחת. יחד עם זאת, אנחנו הרי אלופי-העולם בחיסול מנהיגים (גם שלנו!), ואם כבר צלחה ידינו לכבוש את המקום ה-1 בתחום כלשהו, שלא קשור לספורט נכים, מדוע שנוותר עליו בקלות? מה יעלה על כל הידע שצברנו בנושא?
אודי אומר שאין זו חכמה גדולה לשבת בלונדון ולטעון שהקבינט המדיני-ביטחוני מסריח מהחור של התחת. או, שה"ביצה" התל-אביבית פתטית ונטולת זכות קיום במונחים גלובליים (בננו, גם היא מסריחה מאותו המקום).
אולי הוא צודק. ואולי, דווקא נקודת-המבט המרוחקת משהו הזאת, היא שמקרבת אותנו לאמת? היתכן כי היציאה מגבולות המזרח התיכון חושפת פרמטרים קריטיים בתפיסת הצדק ומובילה למסקנות מוארות יותר בכל הנוגע למתרחש שם?
מעניין אם מחוות השקמים (משם פקד בעוז ראש הממשלה על המבצע) העולם נראה עגול. אולי מרובע? אולי שטוח? אולי בצורה של כבשה צעירה, שמנמנה ועסיסית הממתינה להפוך לשיפוד?
אני מתלבש ויוצא לעבודה. בדרך, בפינת הרחובות אוקספורד וג'יימס סטריט, ממש מול דלתות ענק צרכנות הטקסטיל האמריקני "גאפ", אני נתקל בעצרת מחאה בלתי-מאורגנת של קבוצת צעירים פלשתינים. אני עוצר לרגע, מביט, מקשיב והולך לדרכי. זה לא שאין בי את תעצומות הנפש הנדרשות בכדי להתעמת עם עמדתם. זה בסיסי וגרוע מכך בהרבה. האמת היא, שאני פשוט חסר אמונה.
ביום בו אהיה מסוגל לעמוד מול עצמי כישראלי ולהתמודד ביעילות עם מה שנגלה לעיני, אני אעשה זאת גם מול אחרים. מבטיח.
ואולם עד אז, אני, וכמוני גם רבים מחברי הישראלים בגולה, אמשיך להתעדכן באדיקות אחר הנעשה בכנען, אתרגש ואכעס, אתאכזב ואשמח, ובעיקר אתייאש ובמהרה אשכח, עד הפעם הבאה...