שמעתי שאריק שרון דיבר על זכותו של עם ישראל להתגונן בפני מרצחיו ושר הביטחון התנצל שיאסין היה אחראי לרצח של מאות יהודים ואלפי פצועים.
משהו נשמע לא בסדר בעברית, אז פניתי למילון והנה ההגדרות:
זכות: רשות, תוקף חוקי
חובה: התחייבות, היפך מ"רשות"
כך מילה במילה "בן-שושן".
הבנתי שאריק אמר שלישראל רשות להרוג את יאסין. ואני לתומי חשבתי שזו אחת מחובותיו במסגרת עבודתו, אצלנו, כראש ממשלה.
'גילגלתי' סיפור דמיוני על איך היה יכול להיות אחרת אם השליטים היו מבינים היטב את המשמעות של זכות וחובה, והרי תוצאות הביניים:
במאי 1948 האו"ם החליט לא להקים את מדינת ישראל ברוב של שני קולות. עירק, מצרים, ירדן, סוריה ולבנון, מעודדות מהחלטת האו"ם ומנסיגת הבריטים החליטו לחסל את "הישות הציונית" ופתחו במתקפה משולבת. הישוב היהודי נותר בודד וחסר מגן. אחרי שנה בה הושמדה כעשירית מהיישוב היהודי, הכריז בן גוריון באופן חד צדדי על הקמת המדינה ואמר כך:
"מדינת ישראל לא זקוקה להחלטות כלשהן של האו"ם כדי להקים מדינה לעם היהודי, אותו עם שמחציתו הושמדה על-ידי הנאצים ועוזריהם באוקריאנה ופולין. צ'רצ'יל ורוזוולט, מנהיגי מדינות, שהפציצו בשנת 41 חומות מחנות שבויים בריטיים בצרפת, שרובם ניצלו, לא הפציצו חומות מחנות השמדה, זאת למרות שידעו על ההשמדה מהרגע הראשון.
אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו ועל מדינות שעברו בעצמן חוויה דומה של הפקרה כמו צ'כיה ומדינות שלא היו מעורבות כלל במלחמה העולמית".
האו"ם הכיר במדינת ישראל בדיעבד.
בשנת 1967 אחרי המלחמה, ברחו כל יום כ-5,000 איש מעזה (המספרים נכונים), מוטה גור שהיה אז מפקד רצועת עזה עודד אותם להגר לירדן (במציאות קרה בדיוק להיפך). שכם הייתה עיר רפאים (מי שהיה, יודע) והחלה התיישבות מאסיבית של יהודים בשכם, יריחו וחברון.
כל הערבים שהיו מעורבים בטבח בחברון (1929) נמלטו מחברון מפחד הנקמה (בפועל חזרו בגלל עידוד השלטונות).
בשנת 1982 כחודשיים לאחר תקופה ארוכה של התקפות של רקטות קטיושה על הגליל העליון ונטישה המונית של יישובי קו הגבול, הודיעה ממשלת ישראל לממשלת לבנון שהיא רואה בא אחראית לגבולה עם ישראל ונתנה אולטימטום:
"ישראל היא מדינה שוחרת שלום. אחרי הפרעות שעבר העם היהודי, הוקם בית לעם היהודי בארץ ישראל כדי להפרידו מהגויים וכדי לאפשר לכל יהודי באשר הוא להימלט לארץ שתגן עליו, דבר שלא קרה בשנות ה-30, אז מדינות המערב עצרו זרם גדול של פליטים, שגורלו נחרץ להירצח על-ידי הנאצים.
עוד זכורה לנו האמרה הידועה של נציג קנדה בוועידה לענייני פליטים שנערכה בצרפת בשנת 1939, כשנשאל כמה יהודים הוא מוכן לקבל: “Non is too Many”.
ישראל כמדינה ריבונית האחראית לתושבי אזרחיה גם בישובים קטנים ורחוקים וחייבת לאפשר לאזרח בגבול הצפון לחיות בשקט ביטחוני השורר בת"א. ישראל לא תוכל להבליג יותר על פגיעה בביטחון אזרחיה וקוראת לממשלת לבנון לא להפעיל כל כלי מלחמה על יישובי גבול הצפון. כשעה אחרי נפילת הקטיושה הראשונה, ימחק הפרלמנט הלבנוני מפני הארץ. כשעה אחרי נפילת הקטיושה השנייה ימחקו בתיהם של כל חברי הפרלמנט וממשלת לבנון (גם בתים רבי קומות). דם יהודי לא יהיה יותר הפקר!"
האולטימטום לווה בסערה ציבורית, הפגנות למען השלום ונגד האיום שהיה עתיד לגרום לסיכון מלחמה כוללת. הסערה הייתה גם בחוץ לארץ. שרי חוץ, שרי ביטחון של מדינות אירופה וארה"ב איימו בהטלת סנקציות חמורות כלפי מדינת ישראל. מדינות ערב גם הן פתחו בשפך איומים. בראשון לאפריל בשעה 6 בערב נפלה הקטיושה הראשונה. בשעה 6:20 חומשו כמאתיים מטוסי הפצצה והמריאו לעבר בניין הפרלמנט הממוקם בכתף הר יפה הצופה אל העיר התחתית בבירות.
בניין הפרלמנט נמחק כליל. נהרגו מספר שומרים ומספר קטן של חברי פרלמנט. המחאות בעולם הרקיעו שחקים. הוחלט על אמברגו על משלוחי נשק לישראל. ממשלת ישראל הודיעה:
"בראשית המאה ה 20, בתקופת הפוגרומים, מחיר דם יהודי היה זול ממחיר כלב או סוס. בשנות הארבעים בתקופת הרצח הנאצי, מחיר יהודי היה 0. בעקבות השילומים עלה המחיר ל-10,000 דויטשמרק ליהודי. כיום החלטנו להעלות עוד את המחיר והוא עומד כיום על החרבת מוסדות השלטון על כל קטיושה שנורית לעבר ישראל. מחיר דם יהודי לא יהיה זול וכל אחד יוכל לבדוק אם הוא יכול "לקנות" יהודים מפוחדים או מתים.
ישראל שוב לא תוותר, גם לא במחיר ירידה דרסטית ברמת החיים שלה, על ערך חיי יהודי. למען זה הוקמה המדינה! אנו קוראים למדינות המערב, שכבר התנסו בשנות השלושים במניעת הצלה של יהודים ועזרו בדיעבד לנאצים להחליט על הפתרון הסופי, לא לחזור על שגיאותיהן מהעבר ובכוח גדול להשתלט על דרום לבנון ולמנוע מישראל לעשות זאת".
אחרי הצעות החלטה על גיוס כוח צבאי של האו"ם הכולל צבא אירופאי יצא שגריר ישראל באו"ם ואמר:
"בשנות השלושים נערכו בצרפת הפגנות נגד ייצור נשק. בשנת 35 הצביעו 11 מיליון בריטים בעד צמצום הצבא. לא עברו 4 שנים ופרצה מלחמת העולם השנייה. אל תהיו עיוורים שוב! תלמדו מטעויות העבר שלכם. אויב האנושות התרבות המערבית והמזרחית הוא הטרור, שקנה לו בכוח בסיס בחבל ארץ הקרוי בטעות מדינת לבנון ונתמך כספית בידי מדינות מוסלמיות עשירות.
עליכם להיחלץ ולהפוך את לבנון, אזור ותרבות בו לחלקכם יש אינטרסים וקשר, חזרה למדינה ריבונית ולא למגרש אימונים לגדולי המרצחים בתרבות האנושית. אנשים ששתו את דמו של ווצפי תל ראש ממשלת ירדן לאחר שרצחוהו, בשנת 1970".
צי גדול של אוניות ונושאות מטוסים צרפתיות ובריטיות התקרב לחופי צפון הארץ וחנה מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. יו"ר האום הודיע שתגובה של ישראל תסלים את המצב ותגרום לתגובת כח האום. כשבוע לאחר התייצבות הצי "של האום" באזור, נורתה קטיושה בודדת לעבר ישראל.
כשעה לאחר מכן המריאו מספר טייסות חמושות לעבר לבנון והחריבו את בניין הממשלה ובית המשפט הגבוה. מטוסי "האום" נכנסו למגע בניסיון ליירט את מטוסי חיל האוויר ושלשה ממטוסי "האום" הופלו. ישראל שוב הודיעה:"ישראל נשארה עקבית בדעותיה ובאמונתה שרק האום יוכל להפוך את לבנון למדינה ריבונית. ההתקפה הישראלית באה להמחיש את העובדה שלבנון היא כבר מזמן לא מדינה, לא בעיני האום ולא בעיני אחרון תושביה או שכניה.
על האום להפנות את כוחותיו למיגור הטרור שהתיישב בה כמחלה ממארת ולא נגד ישראל" הטרור הפך את לבנון מ"שווצריה של המזרח התיכון" למולדת הטרור.
ארבע שנים לאחר מכן בכפר קבטיה בנפת ג'נין בשעה 6 בערב התנפל המון על בית המוכתר, בחשד לשיתוף פעולה עם ישראל. חיילי צה"ל שישבו בתצפיות על מספר גגות בסביבה, ירו כמות עצמה של גז מדמיע, אך ההמון המתורגל, חלקו כבר הגיע עם אמצעי מניעה בדמות בדים ספוגים סודה ומסיכות אב"כ והסתער לעבר הבית תוך זריקת בקבוקי תבעירה פנימה.
כח צה"ל ירה לעבר ההמון, הרג כ-30 איש ופינה את המוכתר ובני משפחתו ותכולת ביתו לבסיס צה"ל בצומת מגידו. (באמת, חיילי צה"ל ישבו על גגות מבנים וצפו ברצח, תלייה ושריפה של המוכתר ובני משפחתו ולא עשו דבר!)
הרעש בתקשורת העולמית היה עצום. נציגי אש"פ דיווחו על טבח חסר תקדים ומדינות העולם השמיעו מחאות קולניות. ממשלת ישראל הודיעה:" ישראל הגנה על אזרח ישראלי - מוכתר קבטיה שנעשה ניסיון לרוצחו, ביחד עם בני משפתו. ישראל תגן על אזרחיה באשר הם ותקבע מחיר איום לכל פגיעה בחיי אזרח ישראלי. ישראל מוחקת את קבטיה ומקמה תחתיו ישוב יהודי ותסמן בכך כל המרצחים הערבים שעל כל רצח של יהודי או אזרח ישראלי היא תגיב בצורה לא הפיכה.
קבטיה נהרסה ונחרשה על-ידי צמ"ה של חיל ההנדסה ותושביה הועברו למחנה בסמוך לג'נין. למקום הגיע 200 קראוונים והוקם שם ישוב יהודי.
העולם געש, נשמעו גינויים מכול רחבי הגלובוס. ממשלת ישראל הודיעה: "אחרי השואה של יהדות אירופה, החליטה מדינת ישראל לקבוע מחיר איום לדם יהודי ולדם תומכי יהודים. מצורפות קלטות וידאו בהם נראים מרבית תושבי הכפר כולל נשים, ילדים וזקנים במתקפתם על בית המוכתר. בשדה התעופה לוד עומד מטוס מוכן להעביר את "האומללים" מקבטיה לכול מקום בעולם בו המוחים ויועצי העצות למדינת ישראל, הרגישים לסבל האנושי, יקבלו אותם, אצלנו הם איבדו כל זכות!"
באופן לא מפתיע אף מדינה לא התנדבה לקבל את אנשי הלינץ' מקבטיה!
בשנות השמונים, עם גידול הלחץ האמריקני להפסיק את פרויקט הלביא, הודיע ישראל שהיא מתנתקת מארה"ב ותשתף פעולה עם רוסיה בפיתוח אוויוניקה, מכשור וחימוש מתקדם למטוסים חדשים ובכך מסמנת לארה"ב שישראל לא לחיצה. ארה"ב שהציע בתמורה לביטול פרויקט הלביא, מטוסי F16i, נתקלה בסירוב ישראלי. מנכ"ל משרד הביטחון הודיע:
"רק אם המטוסים ייבנו בארץ נהיה מוכנים ובכל מקרה ישראל לא תפסיק לשתף פעולה עם רוסיה". (הטורקים היתנו רכישת מטוסי F16 בהקמת פס הרכבה בטורקיה ואכן כך היה).
סיפור דמיוני? או אולי אפשר גם אחרת? תנאי הכרחי הוא להבין את ההבדל בין זכות לבין חובה. בינתיים השליטים למיניהם, ללא הבדל מפלגה, מבינים את החובה כחובה להיצמד לכיסא ולא חובה להגן על אזרחי ישראל, בכל מחיר דם אויבינו.
