רצף הסיכולים האחרונים, ובמיוחד חיסולו של השטן (הקטן) בכסא הגלגלים, שייח' יאסין, מעורר מחדש את הוויכוח סביב לגיטימיות המעשה. הסיכול הממוקד אינו המצאה ישראלית עכשווית, פרט אולי לשם היצירתי. סקירת תולדות ישראל וההיסטוריה שלה, גם בימי קדם, מלאים בסיפורי גבורה ומעש, שניתן לייחסם לסיכול ממוקד בימי מלחמה - כפי שהם מופיעים בסיפורי התנ"ך ואילך.
סיכול ממוקד - מטרתו ותפקידו לפגוע במנהיגי אוייב, בפעילות המומחים אשר מסיתים, מנהיגים, מלמדים ומבצעים פעולות שיש בהם כדי לפגוע ולסכן את שלומו ובטחונו של עם ישראל - כשאתה מגלה נחשים ארסיים ליד הבית, אתה לא רודף אחרי כל נחש בנפרד - אתה מאתר את הקן ומשמידו. בפרשנות רחבה ניתן לראות גם במלחמתו של דוד מול גולית, ביעל מול סיסרא, ביהודית מול הלופרנש, וברצף מעשים עד ימינו את כל אותם המעשים שבאו כדי לפגוע בראשי הפירמידות העוינות בימי מלחמה ובזמן חירום כסיכולים שיכולים למנוע מלחמות ממושכות ולחסוך בקורבנות לטווח ארוך.
גם ההיסטוריה הכללית מלאה בהתנקשויות ובניסיונות לפגוע במנהיגים ובראשי צבא, על אותו רקע ודי אם נזכיר את רצח יורש-העצר האוסטרי בסרייבו, שהוביל למלחמת העולם הראשונה וניסיון הנפל להתנקש בהיטלר ובראשי מטהו כדי לקצר את מלחמת העולם השניה.
המשפט הבינלאומי אוסר לפגוע באוכלוסיה אזרחית ובאזרחים חפים מפשע, שאינם נוטלים חלק במלחמה ואינם שייכים לכוחות המזוינים או למיליציות. אדרבה, המשפט הבינלאומי מטיל חובות על הצדדים הלוחמים, ואף הוראות ברורות לגבי אזרחים בשטחים כבושים ואחריות המדינה הכובשת, מבחינה כלכלית, משפטית וניהול חיים תקינים - כמפורט באמנת ז'נבה.
מצד אחר, מכיר המשפט הבינלאומי בסמכותה של מדינה להגן על עצמה ותושביה לא רק בגבולות המדינה אלא גם בפעולות מחוצה לה, אם הדבר אכן מוצדק מבחינת הצורך הביטחוני והמבצעי. כלומר, פעולות מעבר לגבול, דוגמת סיכולים ממוקדים או פעולות מעבר לים כנגד יחידים או קבוצות, הן לגיטימיות, אם יש בהן כדי להוות גורם מרתיע ומונע סכנה ממשית.
בעניין זה ראוי להזכיר, את חיסולם של מנהיגי טרור נגד ישראל באירופה, ואת הניסיון האמריקני לחסל את סדאם חוסיין ומטהו בבניין מסויים בבגדד יום לפני פרוץ המלחמה - שנכשל, כאשר כל הבניין הופצץ ונהרס אך סדאם ניצל.
אי-לכך, יש לראות בסיכול הממוקד, בזמן חירום ומלחמה כפעולה נגזרת מסמכותה של מדינה להגנה עצמית ולכן היא לגיטימית ואינה סותרת את המשפט הבינלאומי. מבחן זה יכול לחול כאשר מדובר בשתי מדינות ריבוניות המתנגשות זו בזו. כאשר הפלשתינים מבקשים שיתייחסו אליהם כאל מדינה או מדינה בדרך אבל מפרים את עיקרי האמנות הבינלאומיות ואת חוקי המלחמה, פוגעים בנשים, ילדים וטף ללא הבחנה, שולחים מתאבדים למרכזי אוכלוסיה, אוטובוסים, קניונים וגני ילדים - אין להחיל עליהם כללי משפט ואין לדרוש ממדינת ישראל לשחק לפי כללי המשפט הבינלאומי - באופן דווקני, למרות שישראל מתנהלת על-פי כללים בינלאומיים.
לכן, כל הפרשנים והמומחים הטוענים כי השימוש ב"סיכול הממוקד" - הוא לא חוקי וגובל ברצח - טוב שיעשו ויבדקו את עצמם פעם נוספת לא רק משפטית אלא גם מוסרית. שהרי אותם גורמים - שזועקים חמס בארץ ובחו"ל כנגד הסיכולים ודורשים לעצור את האנשים האלה ולהביאם למשפט במקום לפגוע בהם, הם הזועקים מרה ראשונים כאשר תופסים את האלמנטים האלה, דוגמת ברגותי ודורשים לשחררם כי הן דמויות כביכול פוליטיות תמימות ונתפשו מחוץ לגבולות ישראל - ולמקהלה זו שייכים קבוצות ישראליים כולל עורכי דין ואנשי ציבור הבוכים ומזדהים עם סבלם של האחרים ולא עם אחיהם.
כאשר בהסכם עקבה, בראשות הנשיא בוש, סוכם והובן על תקופת צינון שבה ינסו הצדדים להגיע להסדר, ללא מלחמה ופיגועים ויילחמו בטרור אם צריך - הצד הפלשתיני מתעלם, מתנגד, צוחק למנהיגיו בפנים ומגביר את הפיגועים בישראל עד לימים אלה לפיגועים המוניים ועוד ידיו ואיומיו נטויים - אין כל מניעה לא משפטית, לא מוסרית ולא פוליטית לשבת בחיבוק ידיים ולא לפעול להגנת אזרחי המדינה.
אמנם במהלך הסיכולים נפגעים גם חפים משפע, עוברי אורח ובני משפחה, נשים וילדים, אך דמם בראשם של אלה שנוטלים עליהם את הסיכון לנוע ולפעול בחברה ובסביבה אזרחית, מתוך מחנות פליטים צפופי אוכלוסיה או רחובות הומי אדם תוך מחשבה ברורה שהם מסכנים את סביבתם ואולי זאת גם מטרתם בנסיונם לעטוף עצמם במגן אנושי - לצרכי חסינות.
המצפון המשפטי והלאומי שלנו - יכול להיות נקי, בנסיבות אלו וניתן להמשיך בסיכולים, כל עוד הדבר חיוני ומביא תוצאות, לטווח קצר או לטווח ארוך.
הטענה, שאנו לא ככל העמים ונדרשת מאתנו דרגת מוסריות ואתיקה גבוהים יותר, נכונה, אך לא עומדת במבחן המציאות. שהרי הצד השני מתנהל ללא כללים ללא מבחנים וגבולות משפטיים או כללי מלחמה אלא עוסק בהרג ללא הבחנה ובשנאה ללא גבולות. על חיילי צה"ל, באויר, בים וביבשה, לא להירתע מלבצע פקודות חוקיות של הממשלה והצבא, גם אם כתוצר לוואי נפגעים אזרחים נשים וילדים, שהרי אצלנו זה קורה יום יום. אין להניח שיש כוונה לפגוע באזרחים חפים שהם לצערנו נספחים למאבק על ביטחון ישראל.
יחד עם זאת, ברור שאסור לזנוח את המאמץ המדיני, של הדברות ומציאת פתרונות לסכסוך הדמים. והיה אם תקום מנהיגות או מנהיג פרגמטי, שיהיה בעל סמכות וכוח להגיע להסדר סביר, הגיוני וניתן לביצוע - ייתכן ונגיע לרגיעה צבאית ומדינית. בינתיים, המצב מייאש למדיי, ולכן נחוצה תעוזה, עוצמה, אורך רוח ונחישות עד בוא ימים טובים יותר.
__________________ הכותב הוא עורך דין, בעל תואר שני במשפטים, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העיתונות.