ערוץ 1, ערב שבת רשות השידור היא גוף ממלכתי. היא נהנית ממימון ציבורי, כדי לקיים ולהפעיל שידורי טלוויזיה ורדיו. ערוץ 1 הוא ספינת הדגל. יומן השבוע בערב שבת, היה ונחשב התוכנית היוקרתית שמנפק ערוץ זה. לכן מוזר היה להיווכח ביום השישי הזה, אילו דברי איוולת העלה ביומן עו"ד אמנון זכרוני, אחד (משני) הפרשנים המשתתפים בתוכנית.
במהלך השידור מתח זכרוני ביקורת על חיסולו של מנהיג החמאס, השייח' אחמד יאסין. זכרוני איזכר בנשימה אחת: את טרומפלדור ובר-כוכבא, של היהודים; עם מנהיג החמאס, יאסין, של הפלשתינים. אומנם נכון, זכרוני לא שכח לומר: "להבדיל", אך ההשוואה נעשתה. יאסין=בר-כוכבא; יאסין=טרומפלדור. כך, לדבריו, בעיני אנשיו של יאסין. זר כי היה שומע את זכרוני, היה עלול לחשוב בטעות כי מדובר בטלוויזיה הרשמית של החמאס.
נדגיש כאן, כי זכרוני לא טרח להטעים, כי גם אם אכן נערכת השוואה כזו בקרב אנשי החמאס, הרי שמדובר בהשוואה הזויה ומופרכת מיסודה: טרומפלדור לא שלח ילדים, נערות וגברים כדי להתאבד בקרב המונים; בר-כוכבא יצא בעצמו, בגופו ובחרבו, כדי להילחם.
דברי האיוולת של זכרוני לא היו מקוממים, יותר מאמירות אחרות אותן אנו קוראים כמעט מדי יום בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, אלמלא נעשו ברשות השידור, שהינה גוף ממלכתי, ואלמלא זכרוני נחשב, בכל זאת, לחלק מתוכנית היומן ולא סתם אורח שהחליק בלשונו. שהרי כיצד נסביר היום וגם מחר, לעולם הנאור, כי אין מדובר בטרומפלדור-פלשתיני, וגם לא בבר-כוכבא-פלשתיני, אלא באדם ששלח אחרים להתאבד כדי לרצוח יהודים; באדם שביקש להשמיד את העם היהודי בארץ ישראל; באדם שהפך בקרב אנשי החמאס סמל לרצחנות לגיטימית כלפי יהודים [וגם כלפי כל מי שמייצג דת/תרבות אחרת מהאיסלם], בעצם זאת ששרד, בגלל ההימנעות המטופשת בעבר מלחסלו, והמשיך לפעול [עד החיסול] נגד ישראלים, באשר הם.
מי נותן גושפנקא לפיגועים שבדרך פעם, בימים טובים יותר, היו ראשי ובכירי הארץ - הן במערכות הביטחון, והן במערכות הפוליטיות, מתלכדים כדי להדוף את אוייבי הארץ הזו. גם אם עשה המנהיג טעות, וביצע צעד נמהר, בתחום המדיני-ביטחוני, הוא היה מקבל גיבוי, לפחות כלפי חוץ. את הכביסה המלוכלכת היו מכבסים בבית. באים חשבון בשוך הסערה. כך היה בימים של נפילי הארץ הזאת: בן-גוריון, גולדה מאיר, בגין, רבין ולמעשה עד תקופת כהונתו של יצחק שמיר. אחריות לאומית, קראו לזאת; על-מנת שלא ליתן נשק בידי אוייבי ישראל, באמצעותו ינגחו וייפגעו עוד ועוד בישראל.
עכשיו, במקומותנו, הכל מותר: שמעון פרס, יושב-ראש האופוזיציה, מיהר כבר בבוקר החיסול להודיע, פומבית ורשמית, כי הוא נגד החיסול, ואם היה נדרש לכך בתפקיד שר בממשלה, היה מצביע נגד; ח"כ זהבה גלאון, ראש סיעת מרצ, נקטה לשון גסה כלפי שרון, כאילו הוא נדחף להורות על החיסול, בגלל מצבו האישי והפוליטי. זר כי היה שומע את הדברים, עלול היה לחשוב, בטעות, כי חוסל ערבי הנמנה עם ידידי ישראל ומחותמי מגילת העצמאות, ולא רוצח שפל, שהסית ונתן הכשר, בתפקידו הרוחני, כביכול, למעשי רצח נתעבים.
במדינה דמוקרטית, יש, כמובן, מקום לחופש ביטוי מלא. אלא שכאן נראה, כי במקום לפעול כדמוקרטיה מתגוננת, פועלים כמה מביננו באופן העלול להביא הרס עצמי: השינאה [במקרה של גלאון] והיריבות הפוליטית [במקרה של פרס] הם המעבירים את אותם דוברים, על דעתם, עד כדי כך שהם שוכחים את אחריותם הלאומית. בטח כחברי כנסת.
השניים - פרס-גלאון, אינם מתכוונים בוודאי לתוצאה שהם בעצם "מזמינים". לא קשה להבין, כי בעצם התנהגותם וביקורתם כלפי שרון, באופן ובעיתוי שאלה נעשים, הם נותנים גושפנקא לפיגועים הבאים שבדרך. שהרי אם אכן שרון ביצע פעולה כל כך בלתי מוצדקת - כטענתם, ומעשה מטורף, כפי שטענו חלק מדוברי השמאל, הרי שרק טבעי, מנקודת ראותם של אנשי החמא, שהם יבצעו עכשיו מעשיה נקמה, ויהרגו כך וכך עשרות יהודים. ודמם יהיה, כביכול, בראשו של שרון, שנהג בטירוף; ולא בראשו של האיש המכובד והרוחני, השייח' יאסין.
