המתנגדים לתוכנית ההינתקות, מימין ומשמאל , מעלים בעיקר את טענת ה"פרס לטרור".
נכון, כל נסיגה היא פרס לאויב.
אבל השאלה המתבקשת היא: האם המשך המצב הקיים אינו פרס לטרור, האם הנוכחות הישראלית בשטחים, צבאית ואזרחית היא "תשובה ציונית הולמת" או שהיא נדבך מרכזי בקידום האינטרס האסטרטגי של האויב?
במבחן הבחירה האם עראפת ושאר מנהיגי הטרור מעדיפים נסיגה ישראלית מהשטחים או המשך הכיבוש? העובדות מעידות באופן ברור על העדפת הכיבוש.
ההיסטוריון ברנרד לואיס בראיון לסמדר פרי (ידיעות אחרונות לפני מספר שבועות), העריך כי ההנהגה הפלשתינית מעדיפה את המצב הקיים על הסכם. הוא ניתח את הדברים בעיקר מההיבט האישי של עראפת.
ההיסטוריון בני מוריס, במאמר שהתפרסם בעיתון הארץ לפני מספר חודשים, תיאר את המאבק הפלשתיני כבנוי משלושה רבדים:
הרובד הראשון - מאבק בכיבוש.
הרובד השני - מאבק על השליטה בארץ כולה.
הרובד השלישי - המאבק האיסלמי במערב.
אני רוצה להתייחס למילכוד של ישראל בין הרובד הראשון לרובד השני.
המאבק בכיבוש הוא מאבק מובן מאליו, ומטרתו מדינה פלשתינית עצמאית בשטחי יש"ע. אך המטרה הזו היא ברירת מחדל והמאבק הזה הוא תוכנית גיבוי למקרה שהמאבק השני יכשל.
הדגל הרחב של מלחמת השחרור הפלשתינית מסתיר מאחוריו את המאבק הראשי שמטרתו לרשת את הארץ כולה.
לרשת, כלומר להשתלט מבפנים ולא לכבוש מבחוץ. המאבק הזה מבוסס על תוכנית רציונלית ומנצחת.
הוא נשען, או בעצם נישא על-גבי שלושה תהליכים המתרחשים במציאות:
1.התהליך הדמוגרפי
2. תהליך ההתשה של החברה הישראלית במלחמת טרור מתמשכת
3.תהליך ההסתייגות עד כדי סלידה מישראל בדעת הקהל העולמית, המוביל לספק עד שלילה מוחלטת של הלגיטימיות של מדינת הלאום היהודי.
שלושת התהליכים האלה מתכנסים לנקודת זמן בה ידעך הפתרון של שני עמים בשתי מדינות לאום, והאופציה היחידה שתיוותר על שולחן המציאות תהיה שני עמים בארץ אחת. אופציה שמובילה בהכרח לאובדן הזהות היהודית של מדינת ישראל, ולאחר מכן למדינה דו-לאומית.
המאבק הראשי הפלשתיני זקוק לעוד מספר שנים עד למותו וקבורתו של פתרון שתי המדינות. כבר בסוף שנות השישים הצהיר עראפת על השאיפה למדינה חילונית דמוקרטית בארץ ישראל השלמה. ארגוני הטרור האחרים ודאי שותפים למטרה ויש להניח שגם לאסטרטגיה.
שותפים אסטרטגים אחרים להתנגדות לפתרון שתי המדינות הם חלק גדול מהימין הישראלי המאמין בארץ השלמה, והשמאל האנטי ציוני המאמין במדינה דו לאומית.
ובנוסף, משתפים פעולה עם המאבק הזה חסידי ההסכם בתום לב או בציניות. הם מבקשים לעכב כל מהלך של חלוקת הארץ עד שייחתם הסכם בין הצדדים, אבל לצד השני אין כל עניין לחתום על הסכם חלוקה כל זמן שהאסטרטגיה הדו-לאומית מתקדמת מהישג להישג.
חסידי ההסכם מעניקים לאויב נכס אסטרטגי חיוני - זמן.
כל מי שרואה את התמונה המלאה מבין שמדינת ישראל נמצאת במילכוד.
הצעדים האפקטיביים היחידים נגד המאבק הראשי, נגד התהליך הדו-לאומי, מחייבים בניית גבול ברור ולגיטימי (גם אם בחלקו ניתן לשינויים) ביננו לבין העם הפלשתיני ובעצם יצירת מציאות של שני עמים בשתי מדינות, גם אם העם השני מתנגד לכך. פינוי היישובים וצה"ל לתחום הריבונות הישראלית חייב להיות הצעד הבא ושני המהלכים האלה עשויים לנצח את האסטרטגיה הדו-לאומית, אבל אין ספק שהם מעניקים נצחון למאבק הראשון.
אבל, אם תמשיך ישראל לשלוט בשטחים ותמשיך את המלחמה בטרור מתוכם, היא אכן תצליח להוכיח את יכולת העמידה, את חומת הפלדה
של המאבק הישראלי בטרור, אך באותה עת תסלול את דרכו של האויב לנצחון האולטימטיבי.
האויב מבין את המילכוד, ואין לו כל ענין לעזור לנו לצאת ממנו בהסכם. אנחנו חייבים לבחור באיזה מאבק אנו מעדיפים להפסיד - במאבק על השליטה בשטחים או במאבק על הארץ כולה. ובניגוד לדעה המקובלת, ההפסד במאבק על השטחים לא מוביל בהכרח להפסד במאבק על חיפה ותל אביב, להיפך: נצחון ישראל במאבק על השטחים יביא בהכרח להפסד הארץ כולה.
הימין צדק כשפקפק בכוונת ההנהגה הפלשתינית לתת שלום תמורת שטחים, הוא צדק כשראה בהסכם אוסלו סוס טרויאני שמטרתו להכניס את ערפאת וחבורתו למרכז השטחים, והוא גם צדק כשהזהיר מפני תוכנית השלבים. הוא רק טעה בהבנת תוכנית השלבים - ערפאת ושאר מנהיגי הטרור מעולם לא האמינו שאפשר לכבוש את מדינת ישראל
מתוך מדינת טרור בשטחים. הם הבינו ומבינים שהדרך היחידה היא השתלטות מבפנים.
השמאל, שתמיד הזהיר מפני התהליך הדמוגרפי כאיום קיומי צדק בכך, אך בתמימותו האווילית, מסרב להפנים שהאיום הקיומי עלינו הוא התוכנית שלהם, הסיוט שלנו הוא החלום שלהם.
פתרון שתי המדינות הוא האופציה היחידה להמשך קיומו של הבית הלאומי היהודי. רוב הכוחות פועלים נגדו. הקואליציה של עראפת ומנהיגי הטרור, כוחות ישראלים מימין ומשמאל, ירדן ומצרים המעדיפות שישראל תכיל את הפלשתינים בתוכה, וגם העולם המערבי לא ממש רוצה מדינה פלשתינית צפופה ועניה, שעלולה להפוך לבסיס טרור בינ"ל.
למזלנו, קיים חלון הזדמנות להצלת פתרון שתי המדינות. מנהיגי אירופה וארה"ב מחוייבים להצהרות ולחזונות שלהם בדבר שתי מדינות לשני העמים.
אך לא לזמן רב!
הדור הבא של המנהיגים, הצומח עתה באוניברסיטאות, מושפע מחד מדימוי הטנק הישראלי מול הילד הפלשתיני, ומאידך חי את איום הטרור המוסלמי. יחד עם זאת, אינו רואה בישראל קורבן של הטרור, כי אם גורם בהתהוותו.
דור המנהיגים הבא של העולם המערבי עלול לקבור סופית את פתרון שתי המדינות ולהכניס אותנו לקוראלס של המדינה הדו-לאומית ומשם אל השחיטה!
והערות סיום לנושא המלחמה בטרור:
הטרור - משרתו היעילה של המאבק הפלשתיני לסוגיו, יחגוג ניצחון בכל מקרה. אין זה נצחונו הראשון.
את הפרסים החשובים קטף הטרור כאשר נשבר תהליך השלום, חזר תהליך הכיבוש והוחלף השלטון בישראל משלטון שמאל לימין לשנים רבות.
והרוח הגבית?
נכון שתוכנית ההינתקות תנפח את מפרשי הטרור במיתוס ניצחון. אך המשך השהייה בשטחים ממלא יום יום את מאגרי ההזדהות והמתנדבים למעגל הטרור.
והשאלה (לרמטכ"ל): איזה משני המרכיבים משמעותי יותר לאורך ציר הזמן, אוויר במפרשים או מלאי המוטיבציה במחסנים?
