קל להניח ולשער, כי גם מנהליו של בנק שמותיר בסוף שנת העסקים רווח אדיר והונו - הון עתק - נאמד בעשרות מיליוני שקלים ( סליחה, דולרים?) לא ישמחו לשמוע כי חלק הארי של לקוחותיהם, אנשים עם משכורות ממוצעות, אולי אף מתחת להן, מקצתם מן הסתם בעלי שכר זעום, מביעים מורת רוח ואף מפגינים אותה בקול רם כאשר הם חולקים את מחשבתם ותחושתם עם עמיתיהם לתור.
לא אחת אני עד לשיחות (עגמת) נפש של לקוחות שאינם מבינים מדוע נגבות מהן עמלות כה רבות על פעולות כה מעטות.
יש בהם מי שמביעים תרעומת מיוחדת על האופן החלקלק שבו מערימה עליהם השפה העברית ומוליכה אותם שולל בנפתולי הבנקאות ובמבוכיה.
מקוממת במיוחד, כפי ששמתי לב ואוזן, היא "עמלת השורה", שהחלה להיגבות לאחרונה על כל פעולה שנעשית בתוף סניף הבנק ואולי אף באחדים מהשירותים השונים הנעשים מחוץ לו, באמצעות הבנקאות המקוונת.
סליחה, האם עמלת השורה אינה כלולה זה מכבר בדמי הניהול הקבועים? סליחה, האם היא אינה כלולה בדמי הניהול השוטפים? סליחה, האם היא אינה כלולה זה מכבר בעמלת הקצאת האשראי?
בנק לא יכול להרשות לעצמו מצב, שבו התמרמרותם של רבים מלקוחותיו על מה שנתפס בעיניהם כמדיניות מונופוליסטית כוחנית עלולה להתפתח למחאה חריפה ובכך לסכן חלק מהיקף פעילותו.
הלקוחות פוקדים את הבנק שבהם מתנהל חשבונם במסגרת ה"סידורים" שלהם. יום ארוך עדיין לפניהם וסידורים רבים. הם מוטרדים. יש טרדות שמעיקות עליהם יותר מאשר טרדת הכעס המוצדק על הבנק העצום, שעושה בהם כרצונו ושולח יד ארוכה לעומק כיסם.
גם מי מהם שמחאתם זועפת וקולנית - זעמם ישכך וכעסם ייפוג זמן קצר לאחר צאתם את הסניף והליכתם להמשיך ברצף הסידורים והמטלות. עד לפעם הבאה, שגם בה יצית בהם המצב המקומם את הזעם התורן המי-סופר-כמה.
מה ניתן לעשות? מרד לקוחות? האינטרסים מנוגדים. למי יש זמן, כוח ואינטרס ממשי להתאגד? במה תועיל המחאה? האם גלום בה סיכוי לשינוי או שכל כולה אינה אלא "שסתום" להוצאת האוויר העכור והרעיל של המרירות והזעם?
האם ניתן באמת ובתמים להניא את הבנקים מגבייתם השערורייתית עמלות שונות ומשונות מדי שני וחמישי בשבוע?
האם ודאות כוחם של הבנקים - לחוד וביחד - היא המאפשרת להם, יותר מאשר כל סיבה אפשרית אחרת, לנהוג באופן שבו הם לוקחים בחשבון מספר מסוים, משוער, של לקוחות בלתי-מרוצים אשר למרות אי-רצונם ימשיכו להיות לקוחות של הבנק שהם זועמים על עלות שירותיו משום ש"אין להם ברירה אחרת"?
"הרוב הדומם" יוצא לא רק מהמרכאות הכפולות שבהן הוא כלוא. הוא מפקיע עצמו מהדממה ובכך מפר אותה. הוא מתחיל לדבר. הוא מתחיל לזעוק. מה הוא צועק? הוא צועק, כי כואב לו. כי מקומם אותו. כי מכעיס ומעצבן. כי נמאס לו להיות קרבן של שרירות לבה ואטימותה של מערכת שגורסת ורומסת ודורסת אותו בעודה משתמשת במה שנראה לו אופן גס ומכוער במיטב כספו הלא-רב כלל וכלל.
מנהלי הבנקים יכולים להמשיך לישון בשקט, לחלום חלומות פז, ולהקיץ בבוקר אל עולמם החלומי ולממש בו את התשואות העצומות של חלומותיהם.
אין מקום וזמן לדאגה ואין לה גם כל סיבה? הם יכולים, בשקט ובשלווה, לאכול בתיאבון ולהתרווח בניחותא על כורסאות עור הצבי שלהם. עולם כמנהגו נוהג, פראיירים - שמספרם רק גדל - חגים ומסתחררים במסלולם הקבוע.
אל חשש.הלקוחות לא יתאגדו מחק בבוקר. הם לא יאזרו כוח ויעלו על הבנקים או יפגעו, חלילה, במנהליהם. הם לא ינפצו את דלות הזכוכית של הבנק ולא יפרצו את כספותיו. הם ימשיכו לרטון ולזעום, רובם יתמרמרו בשקט, לפעמים יעז מי מהם - איש בתורו? - להעכיר את שלוות עבודתם השגרתית של פקידי הסניף ובעצם ההמתנה (אשר לא אחת אורכת ונמשכת ומייגעת עד פיהוק) יוסיף שמן על גלגלי המנגנון הכוחני, הדורסני, המשומן-לעילא, שמחאת לקוחותיו/ קורבנותיו עוברת על יד אוזנו כמו הד אוושת זמזומו של הרפה והתשוש שביתושים עלי אדמות ושמים.