שני תהליכים מתרחשים בחודשים אלה במציאות הישראלית המורכבת. האחד מוביל למטה, אחורה, בניגוד למה שמתבקש בהקשר של חוסן מדיני וכלכלי, והוא נקרא בשם הקוד "תוכנית הינתקות", שאינו אלא שטחים תמורת טרור. האחר מוביל למעלה, קדימה, בזהירות אבל בנחישות, ופירותיו כבר מורגשים בכלכלת ישראל, והוא התוכנית הכלכלית המתבצעת בצורה רצופה למדי מזה שנה.
במשך שלוש שנים וחצי של מלחמה ישראל הרשמית טרם הכירה במציאות כבמלחמה, מלחמת אוסלו. היא אפילו לא נתנה לה שם. התוצאה היא שצה"ל מתפקד כשידיו כבולות, ישראל מתחפרת מאחורי גדר קורי עכביש המשדרת את ההפך מביטחון ועוצמה, התקשורת נותנת שוב ושוב במה וכבוד למנהיגי המחבלים, ישראל ממשיכה לספק תעסוקה ושירותים אחרים לאויב. אפילו המבחן של מתן תעסוקה לאויב - תוך נטילת סיכונים עצומים לאזרחי ישראל ולכלכלתה - מצביע על כך ש"תוכנית" ההינתקות מתייחסת רק להיבטים של טרנספר - אמנם בלתי אפשרי - של יהודים ונסיגה של צה"ל, תוך שידור לאויב שדרכו משתלמת ואמצעיו יעילים להשגת מטרתו הסופית, אבל אינה מתייחסת למה שמזמן צריך היה לנתק: אספקת תעסוקה לאויב, כשישראל מוכה טרור ואבטלה גם יחד.
במשך שלוש שנים וחצי של מלחמה אזרחי ישראל חשופים לשטיפת מוח כאילו רק הסכם מדיני יאפשר התאוששות כלכלית. אמירה כזו גוזרת על ישראל חורבן כלכלי. היא הופכת את כלכלת ישראל לבת-ערובה להסכם שאיננו מציאותי בדורנו, אלא אם כן מדובר בהסכם כניעה. ואמנם: הביילינים הוכיחו לא שיש עם מי לדבר, אלא שיש בפני מי להיכנע.
ניתן לקצר את מלחמת אוסלו באחת משתי דרכים: כניעה או הכרעה. דרך הכניעה פירושה פשיטת רגל לאומית, צבאית וגם כלכלית. דרך ההכרעה - שלא נוסתה ברצינות ובעקביות, ולכן לא ניתן לומר שהיא בלתי אפשרית - פירושה שימת סוף למלחמת ההתשה שנכפתה על ישראל, והתפנות לשיקום הכלכלה והחברה. מאז ומתמיד ישראל ידעה כי אינה יכולה להרשות לעצמה מלחמת התשה ממושכת. במלחמת אוסלו היא שכחה מודעות זו, ומאפשרת לאויב להתיש אותה. אבל, כל עוד ישראל טרם בחרה וניסתה באמת את דרך ההכרעה עליה לפחות להכיר במציאות הצבאית והכלכלית.
המסקנה המתבקשת היא שישראל צריכה וחייבת לפעול לשיקום כלכלתה, בלי להתנות את השיקום בסיום המלחמה. למעשה מה שמתבקש הוא הכרה במציאות כבמלחמה, וניהול כלכלת מלחמה. המדיניות הכלכלית שאותה מוביל שר האוצר נתניהו מראה סימנים ראשונים שכלכלת ישראל אמנם יכולה להשתקם למרות המלחמה. על רקע תוכנית ההינתקות הדכאונית והכואבת, מעודד לראות שנעשים בישראל גם צעדים בכיוון החיובי, גם אם הם קשים וכואבים.
_________________________
כותב המאמר הוא יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
