שעות ארוכות ציפיתי מדי שנה, מכווץ על מקומי, שנתחם בדיוק מילימטרי משמאלי ומימיני, בהעדר יכולת לזוז ולהזיז, לארבע המלים הגואלות והמושיעות, מלים גואלות ומושיעות שחתמו, סוף כל סוף חד גדיא, את הערב הארוך והמייגע: "חסל סדר פסח כהלכתו". איך נשמתי אז לרווחה, בתחושה של הקלה עצומה.
כי בכל שנה היתה דודה חיה מגיעה אלינו מבת ים ( אני לא יודע אם יש עוד אישה בארץ שמתגוררת במקום האחרון שהייתי מנחש אותו כעיר מגוריה כמוה) לקיבוץ כדי להסב עמנו אל השולחן שבו הצטופפנו, מרפק איש תחוב בצלע שכנו, מסבים אל שולחן הסדר, הערוך להפליא והטעים.
מדי שנה, עם בוא האביב, דודה חיה לא המתינה להזמנה אלא היתה יוזמת אותה. מסורקת בקפידה יתרה ומאופרת בהפרזה יתרה, ערירית ומכמירת לב בבדידותה - יותר מאשר היא באה לחגוג במחיצתנו את ליל הסדר היא באה כדי להפיג באמצעותו את בדידותה - היתה חיה מגיעה אלינו מהעיר הרחוקה בשעת צהריים מאוחרת, חגיגית למשעי, מספיקה לאכול משהו קל ולנוח כראוי וכחלוף שעות אחדות, מאוששת ורעננה, זוכה בליל הסדר למנה חמה של תשומת-לב וגם לארוחה הגונה ומשביעה עד להתפקע.
מעודי לא שאלתי את ההורים על מיקומה של דודה חיה באילן היוחסין המשפחתי ובעצם עד היום אני לא יודע אם קרבתה היתה קרבת דם או שדודה חיה היתה קוזינה רחוקה, מעין מכרה טובה, ידידת המשפחה. קרובה (אבל לא קרבה שאין להתירה) או רחוקה (אבל לא ריחוק שיש בו זרות) אני קיבלתי אותה כמובנת מאליה ולא הקשיתי בשאלות אודותיה. היא היתה ברורה לי כמו השיבולים וחולצות הדקרון החדשות והסנדלים שהדיפו ריח ער של עור חדש. וכמו הגערות של אבא. לא היה ניתן לתאר את האביב בלעדיה.
טקס ליל הסדר בקיבוץ היה ערוך ומוקפד לפרטיו. הכל בו תוזמן למופת. אני זוכר את לילות הסדר כביטוי החילוני הקרוב ביותר למושג קדושה. מבחינה קיבוצית הלילה הזה אכן השתנה מכל הלילות. הוא היה הארוך והמייגע שבהם, אבל מי העז להודות בכך.
סבלנית עד להתפקע היתה אימא כששידרה לדודה חיה את מהלכו של הסדר, שהיא, חיה, היתה נוכחת בו וראתה בו הכול. השידור שלה היה חי אבל הוא היה בעיקר - רם. רמה היתה גם לחישתה ההסויה, כי אבא העיר לה והפציר בה וכשלא שכך דיבורה ולא פסק שידורה - הוא אף גער בה. אבל אימא היתה רגילה לשדר את מהלך ליל הסדר ודבר לא היה יכול להניאה אותה משידורה. אפילו לא אבא.
דודה חיה כבר ידעה על בוריו את אופן ההתנהלות של הסדר - היא היתה למודת סדרים ומעולם לא נפקדה מהם - ואף הכירה חברים וחברות אחדים, בוודאי את המרכזיים שבהם, בשמותיהם, חלקם בחיבותיהם. דודה חיה היתה אישה טובה וחמה ואני זוכר את מבט עיניה החומלות, שהיה בהן נוחם נעים ומרגיע.
קל לי להניח ולשער, בעיקר כיום, שעצם הישיבה הממושכת על ספסלים צרים בכל משך ליל הסדר היא, כשלעצמה, מעשה קשה ביותר, קל וחומר - כאשר אסור לפה לפגר פיגור רב אחרי ההתרחשות על הבמה. אכן, קשה ומייגעת היא מלאכת שידורו של ליל סדר (ניסיתם?) אבל לאימא לא היה שום קושי. אולי ההרגל ריכך. אולי תחושת החובה. אולי אי-היכולת שלה להימנע.
את אבא השידור הזה הוציא מהכלים ועכשיו כבר מותר גם לי לגלות: גם אותי הוא עצבן כהוגן.
לא בכדי מסמלת יותר מכל את ליל הסדר הקיבוצי עינו המתה של ראש קרפיון - מאכל שעצם ההסתכלות עליו כמוה כעינוי (והמחשבה על אכילתו היא סיוט - ולא בכדי מסמלים הדודה והדג את תמציתו של החג, גם אם לא את מהותו.
כשהקיבוץ שבו נולדתי ובו גדלתי ובו בגרתי ובו חייתי עד שנישאתי ועברתי למקום אחר, קיבוץ שלעולם אהיה גאה בהיותי בן מבניו, הזמין אותנו השנה להשתתף בליל הסדר ששם, חזרתי בעיני רוחי אל הסדרים ההם, אל הישיבה הצפופה, אל הסדר המופתי של "הסדר", אל ההתאפקות המעיקה ואל ההימנעות המייסרת מתחילתה של אכילה לפני הכוס הרביעית, היא היא כוס הישועה.
עם קבלתה של ההזמנה המרגשת, נפתח בי הזיכרון כמו פצע שהפציע לו לפתע מארכיון ילדותי ודמותה של דודה חיה שתתה ממנו, כשאימא גוהרת על אוזנה ומשדרת לה את מהלכו של טקס ליל הסדר כהלכתו, לא גורעת ממנו פסיק ולא מחסירה ממנו נקודה.
החומרה היתרה שבה נדרש אבא אל ליל הסדר נבעה ממעמד הקדושה שהוא סימל וביטא עבורו. חוסר ריכוז לקריאתו של מי מהחברים קטע זה או אחר מן ההגדה (במושגים העדכניים ייקרא כיום פיזור הנפש של אז כהפרעה של קשב וריכוז). מי שהפריע לו לשמוע אפילו מכה מהעשר שלקו בהם המצרים קיבל נזיפה והוסה בשששששש.... ארוך וקולני.
אבא הבין שדודה חיה הפכה למסורת כשם שהקרפיון והמצה וכל סיפור היציאה הפך למסורת ולא ניתן לתאר את חג הפסח בכלל ואת הסדר המוקפד שלו בפרט בלעדיה.
אף כי ידע שמסורת היא מסורת ולכן אין לגעת בה בכלום, בכל זאת נוכחותה המסורתית של הדודה, מאזינה לשידורה של אמא, הכעיסה אותו מאוד ( גם אותי) ופקעה את סבלנותו (גם את שלי) עוד לפני שהמנחה הרשה ללגום מן הכוס הראשונה.
לא יכולתי להיענות להזמנה המלבבת, הנדיבה והמרגשת ( מי בכלל מוזמן כיום לאן שהוא?) בעיקר משום שכבר עם קריאת ההזמנה קמה בעיני רוחי דודה חיה בכבודה ובכובדה, יישרה את שולי שמלתה הפשוטה, היטיבה את שיערה ואת איפורה ובשבע ורבע הכריזה לאומה כולה " אני מוכנה".
ואז, לא ייאמן כי ייתכן, כשכולם סיימו את הכנותיהם, התחיל מסע הצעידה, מדוד ואטי, אל חדר האוכל הקיבוצי, שם הסבנו כולנו אל ליל הסדר, חווים חוויה דחוסה שאינה ניתנת כלל לתיאור.
