הספין של שרון, המקלס ומאדיר את מכתב בוש, מתבסס על בורות והטעיה של הציבור. מי שקורא בקפדנות את המכתב שנתן בוש לשרון במלואו ובשפת המקור שלו - אנגלית, יראה כי טמונות בו התחייבויות אמריקניות מסוכנות ביותר למדינת ישראל שיבטיחו שהבריחה מגוש קטיף תהפוך לטעות האיומה ביותר שעשתה ישראל מאז הקמתה.
לצד ההתחייבויות חמורות ומפורשות לפלשתינים, בוש מציע לישראל ניסוחים עמומים ודו-משמעיים שלא מהווים כל התחייבות אמריקנית. נאמר זאת מייד, אין במכתב של בוש כל הכרה בגושי התנחלויות, אין שלילה של זכות השיבה, אין הבטחה שהמעברים יישארו בהסדר הקבע בשליטת ישראל, וביחס לגדר, ישראל היא זו המתחייבת שהגדר היא זמנית ולא קבועה והיא לא תקבע את גבולות הסדר הקבע.
החלק המסוכן ביותר במכתבו של בוש, כולל התחייבות מפורשת (פעמיים) לכך, שארה"ב תעמוד בראש קבוצת מדינות הכוללות את מצרים וירדן ומדינות אחרות, שתשקמנה את כוחות הביטחון של הרשות הפלשתינית לאחר שישראל תיסוג מרצועת עזה. במילים אחרות, ארה"ב ביחד עם מצרים והאיחוד האירופי, יממנו, יציידו בנשק ויאמנו את כוחות הביטחון הפלשתינים שאמורים לתפוס את היישובים הישראלים שיפונו. כוחות אלה, שארה"ב אימנה (אך לא מימנה ולא ציידה) בעבר, הפכו להיות לאחר מכן ארגון הטרור הגדול ביותר המבצע את מירב הפיגועים כיום - התנזים של הפת"ח. התחייבות מפורשת זו של האמריקנים לפלשתינים אינה מותנית כלל בהפסקת הטרור או בנקיטת אמצעי זהירות מיוחדים נגד החזרה על הטעות ההיסטורית של "מי נתן להם רובים".
הטענה של מקורבי שרון, כי ארה"ב ויתרה על זכות השיבה, היא הטעיה מכוונת. להלן הנוסח המקורי, לא נגענו: "זה נראה ברור שמסגרת מוסכמת, צודקת, הוגנת, וריאליסטית לפתרון נושא הפליטים הפלשתינים כחלק מהסדר הקבע, תצטרך להימצא באמצעות הקמת מדינה פלשתינית ויישוב פליטים פלשתינים שם, במקום בישראל".
אין בכך כל התחייבות מפורשת שארה"ב לא תתמוך בכל דרישה לזכות השיבה, אלא רק ביטויים עמומים ולא מחייבים: "נראה ברור", "מסגרת מוסכמת, צודקת והוגנת". ואולם הביטוי האחרון הוא הערמומי ביותר: "ישוב פליטים פלשתינים שם" ולא "ישוב הפליטים הפלשתינאיים שם". השמטת ה"א הידיעה לא נעשתה במקרה. זוהי "דלת אחורית" ופתח מילוט לבריחה מהתחייבות כזו, עמומה ככל שתהיה, בעתיד.
גם הטענה שארה"ב קיבלה את עמדתה של ישראל, שהיא תשמור בידיה את המעברים הקרקעיים, הימיים והאוויריים בהסדר הקבע - היא מופרכת. להיפך - בנושא זה, בוש מבהיר מפורשות כי השליטה של ישראל על המעברים תהיה זמנית בלבד, "עד אשר ייחתמו הסכמים וייעשו הסדרים אחרים". יתירה מזאת: בוש קובע, כי המדינה הפלשתינית תהיה מדינה עצמאית, רציפה וריבונית, או במילים אחרות: המדינה הפלשתינית תשלוט על המעברים אליה וממנה.
בנוגע לגושי ההתנחלויות, אין כל הכרה בהם במכתב. בוש פשוט קובע, כי "לאור המציאות בשטח, הכוללת מרכזי אוכלוסיה ישראלית שכבר קיימים בשטח, זה יהיה בלתי ריאלי לצפות שהתוצאה של המו"מ להסדר הסופי תהיה חזרה מלאה ומושלמת לקווי שביתת הנשק של 1949, וכל המאמצים הקודמים לשאת ולתת על פתרון של שתי מדינות הגיעו לאותה מסקנה. זה ריאלי לצפות שהסכמי ההסדר הסופי יושגו אך ורק על-בסיס שינויים הדדיים מוסכמים, שישקפו את המציאות". קרי: בוש חוזר ומאזכר את מתווה קלינטון והסכמי חילופי השטחים של ברק. יש כאן ביטויים עמומים: "בלתי ריאלי", "ניתן לצפות" - אין כאן לא הכרה ולא כל התחייבות אמריקנית לכל דבר שהוא.
ההתייחסות לגדר ההפרדה היא חמורה הרבה יותר. היא קובעת, כי באחריותה של ישראל לדאוג לכך שהגדר תהיה זמנית ולא קבועה, ולא תהווה כל תקדים מחייב לגבי ההסדר הסופי. כמו כן קובע בוש, כי באחריותה של ישראל להתחשב בהשפעה של הגדר על פלשתינים שאינם עוסקים בטרור. במילים אחרות: ישראל תשקיע 10 עד 15 מיליארד ש"ח בגדר זמנית, ותאפשר לכל פלאח לקבוע את התוואי שלה כרצונו. ואלה, עד עתה, שיתקו בעזרת בג"צ 95% מהעבודות על הגדר, וזה עוד לפני ההתחייבויות החדשות של ישראל להתחשב בהם.
בשורה התחתונה: מכתב בוש אינו בונוס שנתנו האמריקנים לשרון בתמורה לתוכניתו המסוכנת לפינוי התנחלויות. יש בו ניסוחים פתלתלים של משפטנים, המסתירים את העובדה כי לא רק שאין בו כל התחייבות אמריקנית לישראל בכל תחום שהוא, אלא הוא מחייב את ישראל לשורה של צעדים המנוגדים לאינטרסים הביטחוניים שלה מחד, ומאידך הוא מעניק התחייבויות אמריקניות חסרות-תקדים לפלשתינים, ובראשן לממן, לצייד ולאמן את כוחות הביטחון שלהם.
אמור מעתה: ההינתקות לא רק תתן רוח גבית לארגוני הטרור, היא גם תממן, תאמן ותצייד אותם, באמצעות הרשות הפלשתינית. ואז, בהלוויות, נשאל "מי נתן להם טילים?".
