את יום העבודה הראשון שלי לאחר שקמתי ממיטת חוליי (עקב החלקה בבית ושבירת עצמות ספורות) ביליתי בפגישות בוקר בחיפה, ופגישות מאוחרות יותר בתל-אביב.
ידיי עדיין מגובסת, ולכן הימרתי על הרכבת כמוביל הראשי, ואוטובוסים כמוביל בנקודות הקצה.
מה אומר לכם, הלוואי שבלאס ווגאס הייתי כך מהמר. בדיעבד מסתבר לי שזה אינו הימור כלל - אלא הצלחה מובטחת מראש.
תחנות רכבת חדשות עם מכונות אוטמטיות לממכר כרטיסים, אבטחה בכל התחנות (רק לא להירדם) סדר וניקיון יחסי, שלטים והוראות קוליות (רק בעברית, כדאי לתכנן לעתיד, עת יבואו התיירים בהמוניהם לארץ, והאנגלית תהיה אז חובה, כמובן בנוסף לעברית).
הדרך לחיפה - היא ברובה ירוקה בימי אביב אלה - מזג האוויר היה מעונן, שלטי פרסום בלועזית על כל צעד ושעל - ורק הכלבים הרזים שנבחו על הרכבת מבחוץ, והכבשים השעירות והשמנות שנראו רק בעננים, הזכירו לי שבמזרח התיכון אנו, ולא בערבות הונגריה או סקוטלנד.
הרכבת שקטה, נוחה, הגיעה בזמן ויצאה בזמן - תחנות האוטובוסים קרובות (הכל יחסי), ולא סתם תחנות אלא "מרכזיות", מושג תחבורתי חדש שהכרתיו היום לראשונה, תחנות ראשיות המסיעות את הנוסעים לכל עבר, נהגים מעונבים ומנומסים, תדירות נסיעה לא כל כך איי איי איי, והמחירים סבירים (שוב הכל יחסי).
אפילו איש מעניין פגשתי ברכבת חזרה, שוחחנו, התייעצתי עמו בתחום התמחותו - את כל ההשקעה בכרטיסים החזרתי ואפילו רווח נטו עשיתי.
נכנסתי בחשש ויצאתי מורווח - ובגדול.
רק דבר אחד קטן העיב על היום הנפלא הזה, דרך הגישה מתחנת האוטובוס בהרצליה לתחנת הרכבת החדשה והמהודרת מתאימה אולי לסיירת מטכ"ל או סיירת הצנחנים, אך אינה מתיאמה לעמך, ודאי שהיא לא "נגישה" לאחד כמוני הסוחב זמנית יד ורגל, כאמור עקב החלקה - שלא לדבר על מקרים קשים באמת.
אחרי צעידה בטוחה של 20 מטר בשביל גישה מרוצף ובטיחותי - חסומה הדרך על-ידי משטח עץ, הולכי הרגל חייבים לעבור לשביל עפר מלא מהמורות, משני צדיו של השביל פסולת בניה מכוערת ומסוכנת וכל זאת על-מנת להגיע לתחנה החדשה והמפוארת.
אתמול לא היינו מתרעמים על צורתו של שביל כזה, אך היום למדנו כי סטנדרטים גבוהים אינם רק חלום, אלא מציאות של ממש, סטנדרטים, אשר תמיד כדאי לשפרם - ובמסגרת זו, וזו בלבד - אני מעיר.
יש לנו ארץ נהדרת, ארץ מה זה לוקסוס
היום נסעתי ברכבת, ונסעתי גם באוטובוס.
